הלנת שכר, צפצוף על השחקן הישראלי, מתאזרחים, הגדלת כמות הזרים, הרשמה למפעל של היורוליג זה האתוס של הקהל הנוכחי?red pepper כתב: ↑29 מרץ 2026, 16:49העלית פה הרבה נקודות נכונות, אבל העיקרית שבהן לטעמי היא שלהסתכל על דברים שעופר ינאי עשה להפועל תל אביב בפרספקטיבה של שנות ה-80 או ה-90 זה דבר שאינו רלוונטי ב- 2025-2026. ומי שמנסה לתת דוגמאות של בירה מכבי או כל מיני דברים אחרים מההיסטוריה כדי להצדיק פעולות נוכחיות, שאני לא חושב שיש מישהו שיכול לטעון שהן לא קיצוניות ביחס לאתוס של חלק ניכר מהקהל הנוכחי (בין אם הוא מתנגד להן או לא) יכול לשכנע בעיקר את עצמו.אבשלום נון כתב: ↑29 מרץ 2026, 13:38 פרוויס, אני מסכים עם השורה התחתונה שלך – אף אחד לא יכול לקחת מונופול על הזהות של הפועל. אבל לא מועיל לכעוס על אוהדים שמתנגדים לתצורה הנוכחית של הפועל סל, אלא עדיף להבין (גם אם לא להסכים. שכ"א יעשה מה שהוא מבין) אותם.
אני רוצה להציע תיאוריה של שלושה דורות אוהדי הפועל. אתחיל עם הקדמה תיאורטית: קהילות עוברות אבולוציה זהותית. כל הקהילות, גם חסידות גור וגם האיימישים בפנסליבניה. זו נקודת הבסיס לכל ניסיון להבין מה קורה לנו במשבר הפנים-קהילתי שלנו. תמיד יש מתח בין דורי, זה מובנה בתוך הסוציולוגיה האנושית. דור צעיר בוחר מה הוא משאיר, אבל מעדכן ומשנה לפי דרכו את נקודת מבטו הזהותית.
אוהדי הפועל מסוג אבא שלי וחבריו שראו את הפועל של שנות ה-60, הם זן מסוים קדמוני של אוהד הפועל (עדיין אפשר לראות חבר'ה קשישים ביציע וזה הכי מרגש). מבחינתם הפועל זה בגובה העיניים מול מכבי. מבחינתם להביא עוד זר, עוד מתאזרח (כמו שהיטבת לתאר) – אלה כלים לגיטימיים במאבק על התחרות הספורטיבית, מאז שהגעת טל ברודי שינתה וכוננה את מה שנהיה ממכבי.
הדור הבא, הבנים של אוהדי הפועל הראשונים, גדל לאווירה של שנות ה-90 – קהל מעורב יותר במשחק, אנשים שמתחילים להגיע יותר באדום (ולא רק צעיף), שירה מאורגנת, התלכדות קהילתית סביב אוסישקין. הדור הזה חווה את המשבר הגדול של העידן המקצועני והפערים העצומים שנפערו מול מכבי. ההסתדרות קרסה (בתוך המפולת הכללית של מפלגת העבודה, רצח רצין וכו'), בעלי שליטה מפוקפקים הגיעו (שאול, גוסינסקי), מכבי הפכה להיות גורם קבוע ברמה האירופאית, הפער בינה לליגה נהיה מרחק שנות דור, התחזקה השחיתות הממוסדת לטובת מכבי במשחקים מכריעים ("האגרוף"), שיפוט מוטה והחלטות איגוד לטובת "הקבוצה של המדינה", לצד זה תחילת תקשורת הטלויזיה וכיסוי משחקים בלייב, השפעות של אהדה מהבלקן, הקמת ארגון האוהדים – ובסוף התקופה הזו הריסת אולם אוסישקין כאירוע מכונן.
ילדים שנולדו לסוף התקופה הזו כבר לא אמרו "אני מוכן ללבוש חולצת 'בירה מכבי' כמו אבא שלי". התפתח אתוס חדש (או שמא התחזק אתוס קיים) – בדלנות. הבדלנות היא זו שהביאה את "כל העולם כולו שונא את הפועל", ואת "100% אנטי". הבדלנות נהייתה לדבק הרעיוני החזק והאפקטיבי ביותר עבור הדור הזה שלא יכול היה בכלל לדמיין תחרותיות. הבדלנות נהייתה הכוח המגבש החדש, האתוס של הפועל ת"א בתחילת המאה ה-21. ניתן לראות מצוין את האבולוציה הזו בשירים שנכתבו. זו כבר לא הפועל של עלי מוהר ואריק איינשטיין, אלא של גל סוקולובסקי והשפעות מאתונה ובלגרד. ברוח הזו הוקמה הפועל אוסישקין, ועם הרוח הזו הקבוצה הגיעה חזרה לליגת העל. הדרייב-אין הפך להיות פלטפורמה מושלמת לקיום הזה. הדור שנולד בשנות ה-2000 (ופה המוטיבציה שלי להביןאת הלך הרוח היא קרובה ורגשית: הבן שלי הפך בשנה האחרונה ל"לא באים", למרות שאנחנו מנויים יחד שנים ארוכות, כולל בשנה הנוכחית) – הדור הזה הגיע למשחקים הראשונים בחייו כאשר הלמות תופי האולטרס באוזניו, ושירי לאה קטמין באוזניותיו בדרך לבית-ספר. חלקם לקח את רעיון הבדלנות שהוא קיבל מאיתנו צעד קדימה (מה שלפעמים מרגיש לנו כ"צעד אחד רחוק מדי") – באלימות, בשירי זוועה, וכיו"ב.
אבל אי אפשר לזלזל בזה, משום שכולנו מונעים כאוהדים מבחינה רגשית, ולכל דור יש רעיון מלכד, אתוס, שבונה עבורו את עולם האהדה שלו. כמו שלא באמת הייתה לי דרך להתחבר רגשית לתמונות שחור-לבן וגיבורים כמו מרק טורנשטיין ובארי ליבוביץ', כשבאותם בימים קמנו לראות בלייב את מייקל ג'ורדן, ככה באותה מידה ההפועל שלי, של פרישמן ואמסלם ודובראש ופרוויס שורט היא כבר לא ההפועל של הבן שלי. יכול להיות שבאטמוספירה של הקבוצה של שנות ה-90, כפי שכתבת, עופר ינאי היה מתקבל נהדר ופותר לאברהם פלדה את כל בעיות התזרים המציקות. אבל חייבים לקבל את זה שבאתוס הנוכחי של רוב הדור הצעיר, הבנים שלנו, זה לא מה שהם תופסים כאלמנט הזהותי המכריע. מה שעופר ינאי מביא לשולחן (כסף דמיוני, עוצמה מקצועית, יורוליג, יד אליהו, להראות למכבי מה זה) – מאיים באופן ישיר על האתוס שלהם, שנבנה על בדלנות ועל שונות הופכית ממכבי ומה שהיא מייצגת. ההפועל הנוכחית 'בגדה' בסיפור המכונן שאליו הם גדלו, גם אם נאהב את זה וגם אם נזלזל בזה.
בסוף מה כולנו רוצים? ללכת עם הילד ויום אחד עם הנכד למשחק של הפועל, וכרגע זה בסכנה. אם יש משהו שמצער אותי יותר מהכל, הרבה יותר מהפסד ביורוליג לריאל או בסקוניה זה זה. כי הסכנה בקצה הדרך היא שענף שלם של אוהדי הפועל סל ייכרת. אולי "יבואו אחרים", אבל אני לא מעוניין באחרים שימלאו אולם ענק. אני מעוניין בבן שלי ובבן שיהיה לו.
כי כל הדברים הללו קרו בשנים האחרונות וע"י העמותה, לא בשנות ה-80 וה-90
