ניתוח מאד מעניין ואני מתחבר אליו חוץ מעניין הזכויות.Gur כתב: ↑08 מאי 2025, 08:54 עופר עושה טעויות — הרבה. עופר גם משקר לפעמים, מתחכם, מתחמק. אבל — וזה אבל גדול — עופר גם הביא יורוקאפ. עופר משלם בזמן.
ובהתחלה, עופר גם הלך עם הקהל. עם הגוש, עם האולטראס. קל לשכוח את זה.
ואז הגיע כל עניין ה"לא יקרה".
וזה אולי נראה מבחוץ כמו מלחמת אגו — אבל האמת? זה עניין עקרוני.
בואו ניישר קו רגע:
הדבר היחיד שמעניין את האולטראס זה שיהיה להם כיף כשהם באים למשחק. לא ערכים, לא תארים, לא משכורות בזמן, לא הקהל הרחב — רק כיף.
זה כל הסיפור. שהשירים יתפסו, שהטירוף יגיע, שיהיה רגש. וואלה? באמת יותר כיף בדרייב אין מאשר ביד אליהו. וזה לגיטימי, באמת.
רק חבל שהם לא מצליחים להיות כנים עם עצמם.
הם אוהבים למכור סיפורים על "הפועל האמיתית", על ה-DNA, על "מועדון ערכים". אבל הם לא מועדון ערכים — הם מועדון אדרנלין.
וברגע שעופר ינאי לא רוקד לפי החליל שלהם — פתאום הוא "מוחק את הזהות של המועדון". כן, ברור. מוחק את הזהות — ומשאיר את הפועל עם גב כלכלי, עם זכייה ביורוקאפ, עם תקציב עתק,
ועם שחקנים שלא בורחים באמצע העונה כי לא קיבלו משכורת.
ואז מגיע הרגע הכי מזויף מכולם:
הם חוגגים זכייה ביורוקאפ תוך כדי שהם שרים נגד הבן אדם שבזכותו זה קרה. הפועל שלהם היא לא קבוצה — היא סצנה.
וכמו כל סצנה, מה שחשוב זה רק שירגישו בעניינים.
וזה אחלה.
אבל שיפסיקו לבלבל את המוח על ערכים.
"ספורט לאלפים, לא לאלופים"- על זה הפועל נוסדה.
אז אם אתה מונע מהאלפים להיות חלק — איפה בדיוק הערך שכולם מדברים עליו?
הם לא מגיני המורשת. הם נרקומנים של אווירה.
וברגע שמישהו משנה להם את המנה — מתחיל הקריז. (קרי: מעבר מהדרייב אין)
חתכו להם את החומר — והם מתגרדים. זה כבר לא משנה אם זכייה הושגה, אם יש תקציב של יורוליג, אם הכול סוף-סוף מתנהל כמו מועדון רציני —
הם רוצים רק דבר אחד: שיחזירו להם את המנה.
והכי אבסורדי?
הם באמת היו מעדיפים לרדת לליגה ארצית, לשחק מול אליצור שומרון באולם עם תקרה דולפת —
רק כדי לחזור להרגיש את מה שהם מכנים "הפועל האמיתית".
שהכול יהיה קטן, בשליטה, בטירוף שלהם. שירגיש כמו פעם — רק בלי הישגים, בלי מקצועיות, בלי שקט.
כי הצלחה, מבחינתם, זו בגידה. ברגע שיש תארים — הם כבר לא הסיפור.
וזה הדבר שהם הכי לא יודעים איך לבלוע.
וכן, גם אני צבוע.
אני כותב את כל זה בזמן שאני כבר שבוע בלופ של האלבום החדש של לאה קטמין, וכשאני מגיע למשחקים — אני הכי אוהב לשבת עם הגוש.
עם השירים, עם האנרגיה, עם הדופק. אבל בין צביעות להדחקה יש הבדל.ואני בוחר להגיד את זה בכל זאת.
ועם כל הביקורת — הלוואי ונמצא דרך לגשר.
כי האמת? כיף איתם.
הם הלב הפועם של הקהל הזה, חלק עצום ממנו, ויש להם הרבה יותר זכויות ממני.
אבל השאלה היא לא מי עשה יותר או מי צעק חזק יותר —
אלא האם זה מצדיק את מה שהם דורשים, ואת איך שהם מתנהגים.
כי הוויכוח פה הוא לא אישי — הוא עקרוני.
זה כמו לומר שמי שפעיל בוועד עובדים - אגב הפועל- זכאי למשכורת יותר גבוהה מהיותו בוועד. אפילו עדיפות בכרטיסים אני לא בטוח שמגיע להם יותר מאשר למנוי בוותק זהה שמגיע אבל יושב בשקט