תא מרבוטא כתב: ↑23 דצמבר 2024, 14:55
למי שלא בקבוצה אפשר אמלק?
לא אני כתבתי כמובן:
זה לא פוסט על הפועל או מכבי. זה הולך להיות פוסט למיטיבי לכת על הטבע האנושי, אפרופו פרשת עופר ינאי והפועל תל אביב.
אין דבר פחות הגיוני מלאהוד קבוצת ספורט. אין הסבר רציונלי למה בן אדם תבוני הולך הביתה מדוכא אחרי שקבוצת כדורגל/סל אותה הוא אוהד מפסידה. הוא כל כך מדוכא, שלפעמים הוא לא מדבר עם האישה במשך ימים, ולא הולך למחרת לעבודה.
לאהוד קבוצת ספורט זה החתמה לכל החיים. הייתי בן ארבע כשנכנסתי עם אבא שלי בשערי האיצטדיון. הסתכלתי ממרומי שער 7 בבלומפילד על הדשא הירוק, על השערים עם הרשתות, על שים בן יהונתן, על גדעון טיש, על קסטרו, על פרימו, על דני בורסוק, על שאבי בן ברוך, על חודורוב ושאר חבריהם שהתחממו לקראת המשחק, ומאז, ולא משנה מה יקרה, אני אדום.
זה כל כך חסר הגיון לאהוד קבוצת ספורט, שלפעמים אני מסתכל על התופעה ולא מאמין שאני, אדם רציונלי שבז לכל סוג של עבודת אלילים, נתקלתי במשה סיני בתור לקפה ב'ארומה', והתרגשתי כאילו ראיתי עכשיו את משה רבנו יורד עם לוחות הברית מהר סיני.
הרי זה כל כך חסר הגיון. אנחנו מרימים על הכתפיים את הגיבורים שניצחו עכשיו את המשחק, ובשנה הבאה, כשהם ישחקו במכבי, כי ככה העסק הזה מתנהל, נאחל להם, במקרה הטוב, שיקרעו את הצולבת. אשכרה פחות הגיוני לאהוד קבוצת ספורט מאשר להאמין שאלוהים ברא את השמים ואת הארץ. הגיוני כמו עידית סילמן. טינפו אותה, הפגינו לה מול הבית. איחלו לה למות באלף ואחת מיתות שונות ומשונות. כשחצתה את הכביש, הביביסטים נושאים אותה על כפיים.
אין באמת הבדל בין לאהוד את מכבי או את הפועל. זה אקראי לחלוטין. כל חברי ילדותי היו מכביסטים. גדלנו באותם בתים, באותה שכונה בצפון הישן של תל אביב, חלמנו את אותם חלומות, הלכנו ביחד לתנועת הנוער, חיזרנו כולנו אחרי זיוה ליברמן היפה, ושיחקנו ביחד כדורגל עם שערים מפחי הזבל ששמנו בשדרה.
זוכר את האליפות האחרונה ב-1969. נסעתי בקו 10 לבלומפילד. ניצחנו על משטח הפרקט שהוצב שם בצמוד לשער 1. לא ראיתי כלום כי ישבתי בצד השני של האיצטדיון, אבל חזרתי הביתה הילד הכי מאושר בעולם.
מאז שההסתדרות התפרקה מנכסיה הכלכליים, הפועל תל אביב עברה אין ספור גלגולים. בתחילת שנות השבעים ניהלה את הפועל תל אביב חבורת עסקנים לא מוצלחת במיוחד.
על מכבי תל אביב, אחרי שקבוצת הכדורסל שלה נתקעה בקיץ בארגנטינה בלי כסף לכרטיסי טיסה בחזרה ארץ, השתלט עורך דין צעיר, שהתחתן עם הבת של הטייקון, יבואן הרכב קרסו.
לפני שבהפועל הבינו כי אותו עורך דין צעיר יוציא לעצמו עין בשביל להוציא להם שתיים, זה כבר היה מאוחר מדי. מזרחי, וחבורת הקפיטליסטים החזיריים שהקיפו אותו, השתלטו על הכדורסל בישראל. זו היתה תקופת הערוץ הבודד ששילם להם מיליונים רבים מכספי ציבור משלמי האגרה, והפך את מכבי לקבוצה של המדינה.
אחרי המהפך של 77', מכבי הפכה לסמל סטטוס. בכל יום חמישי היו נשות החברה, עם פרוות סביב הצוואר ועל הכתפיים, וגברים עם רולקסים על הידיים, מצטופפים ביד אליהו לחגיגה השבועית. כל האליטה הישראלית, הכלכלית והפוליטית, היתה מתכנסת שם. ליד המזנונים נסגרו עסקאות במיליארדים. הכסף לקבוצה זרם כמו מים. לך תתחרה איתם על הפרקט כשהתקציב שלהם היה כמו של שאר הקבוצות ביחד.
בצד השני של העיר, על גדות הירקון, הינו מצטופפים אוהדים אדומים באורווה של אוסישקין, עם הפרקט המקפץ עקום, ומתפללים בכל עונה שיקרה לנו נס. וניסים, כידוע, קורים רק באגדות.
הפועל החליפה ידיים כמו שאני מחליף גרביים. פעם בשנה. ובכל שנה לא יוצלח אחר ניסה לנהל את המועדון. בסוף, כצפוי, הקבוצה פשטה רגל, הוכרזה כחדלת פירעון, הלכה לפירוק ונעלמה מהנוף.
בלי טיפת ציניות ועם המון רספקט והערכה, אני מעריץ את יונתן לרנר, רמי כהן, שחור, נועה סקלי, ושאר הצדיקים שהקימו את הפועל אוסישקין. אשכרה חזון העצמות היבשות. החיו מהקבר קבוצה מתה. התחילו בליגה האחרונה. כמה עשרות משוגעים רצו איתם למשחקים במתנ"סים שכוחי אל.
לאט לאט הקהל האדום הוציא את הצעיפים מהבוידעמים והחל להתאסף סביב הקבוצה. עלינו ליגה אחרי ליגה, עד שקבענו יתד בליגת העל.
בכל עונה המשכנו לחלום חלומות, רק שבספורט המודרני הכסף מדבר. העמותה הגיעה אל תקרת הזכוכית שלה. אם התלבשו לנו במקרה זרים איכותיים, בעונה שאחרי הכוכבים התפזרו לקבוצות אחרות ששילמו להם הרבה יותר ממה שהעמותה היתה מסוגלת לשלם. וככה היינו צריכים בכל עונה לבנות קבוצה חדשה, עם חלומות חדשים.
ואז הגיע עופר ינאי. מיליארדר מוזר עם מאפייני אישיות בלתי ניתנים לפיצוח. אין בעולם בן אדם אחד המבין מה גרם לאוהד מכבי, עם כרטיס זהב ליד אליהו, לחצות את הכביש ולהתחיל לשפוך עלינו טונות של דולרים. במונחים מטפיזיים, ואם בחנוכה עסיקנן, זה יותר גדול מנס פך השמן.
הנהלת עמותת הפועל אוסישקין הסתנוורה מהאירוע, העלתה להצבעת חברים, ומכרה לעופר את הקבוצה. ועכשיו החל הליך הזוי. הנהלת המועדון החליטה שהיא ממציאה מודל כלכלי שעוד לא קיים בעולם העסקי. עופר ישפוך את הכסף, והיא תמשיך לנהל את הקבוצה. כמובן שזה לא עובד. עוד לא נולד הבן אדם שישלם כסף על שיגעונות של מישהו אחר.
אף אחד לא עמד לעמותה עם אקדח מכוון לרקה והכריח אותה למכור את הקבוצה. ברגע שהיא עשתה זאת, היא היתה חייבת לזוז הצידה. לא להתפרק חלילה. להמשיך לנהל את ענייני העמותה, לדאוג לתרומות לקהילה, לנהל את קבוצת הנשים ואת הנוער, ולתת לעופר להוביל את הקבוצה המקצוענית אותה רכש במיטב כספו. ככה זה עובד. רק ככה זה עובד.
לא קל לצאת לפנסיה. הנהלת העמותה התעוררה בוקר אחד והבינה שלקחו לה את הצעצוע. אחרי כעשרים שנה שהם הקדישו את חייהם, ואני כותב את זה בלי טיפת ציניות, לטובת המועדון, הם מצאו את עצמם לא רלוונטיים. מישהו אחר מחליט מה, כמה ואיך. לא פשוט. והם החליטו לנסות להחזיר את הגלגל לאחור.
נתלו על סעיף בחוזה, והחליטו להפוך את המעבר ליד אליהו למהות הכל. הבינו שזו נקודת התורפה של עופר והם ימררו לו את החיים ויגרמו לו לעזוב.
הם רק לא לקחו בחשבון שהם נשארו בלי אוהדים מאחוריהם. הם שכחו שהם נבחרו להנהלה כדי לייצג את אוהדי הפועל, ולא להפך. ואוהדי הפועל, ברובם המכריע לפחות, לא רואים בדרייב אין סמל אדום, והם רוצים לתת לפרויקט של עופר צ'אנס להצליח.
הרי עם כל הכבוד, הדרייב אין הוא עוד איצטדיון עירוני. בדיוק כמו בלומפילד ויד אליהו. אין שום בעיה להפוך את יד אליהו לאדום וגועש. אין שום מניעה שעשרת אלפים משוגעים אדומים יהפכו את יד אליהו לאצטדיון הכי מפחיד בעולם. לדעתי הלא קובעת כלום, לקדש איצטדיונים ולא הצלחה זה גובל באי שפיות זמנית.
ועופר כמו עופר, כמו שהראה לג'ונתן מוטלי מאיפה משתין הדג, החליט שנמאס לו שהיתושים עוקצים אותו על הדרך. שם על השולחן אקדח (בלי כדורים) והודיע: או אני או אתם.
אחרי המון התלבטויות ומהפכים עם עצמי, כי עמוק בנשמתי אני קומוניסט חסר תקנה, החלטתי: אני עם עופר. לטוב ולרע. נצטרך, בעזרת השם, וזה לא יהיה קל, ללמוד להתמודד נפשית עם הצלחות. ובמקרה הכי גרוע, תמיד נוכל לחזור להפסדים ולהתחיל מהתחלה...