היו אוהדי ביתר, חיפה, פתח תקווה ועוד
אבל כולם, מלבד העשרה שהיינו, היו אוהדי מכבי בכדורסל.
כאלה שיושבים מול הטלוויזיה בחמישי בערב, כאלה שכל כך רצו לחגוג על הראש שלנו ש״אין הפועל בכדורסל״, שפתאום באיזה לג בעומר רנדומלי, מכבי זכתה ביורוליג וכמובן שפתאום, 585 ילדים אוהדי מכבי בכדורסל. אותה מכבי שעשתה הכל שתהיה לה בלעדיות ישראלית על המפעל הזה, בדרך הכי לא ספורטיבית שיש, הכי מכביסטית שיש. ״מכביזם״.
אתם יודעים, אחד מהמשפטים הזכורים עליי מהשירות הצבאי הוא-
מי שלא נשם אבק דרכים, לא ישאף אוויר פסגות.
וואו הפועל שלי… כמה אבק נשמתי. כמעט ונחנקתי. אבל את לא ויתרת עליי. לא ויתרת עליי, במשחקים של 25 אנשים בליגה ב׳ ולא ויתרת עליי כשויתרת על הזכות להשתתף בליגת העל בדרך לא ספורטיבית.
ומחר, תרשי לי הפועל, זה גם ניצחון קטן שלי, על כל הילדות מוקפת בצהובים, בשירות צבאי מוקף צהובים, בסביבת עבודה מלאת צהובים. מחר זה גם הניצחון שלי ושל כל החברים שלי שלא ויתרנו עלייך לרגע. תני לי את הרגע הזה הפועל שלי.
כמה אני שמח, שכל מי שניסה לחרב אותך, מהצד השני של הכביש, עדיין בחיים ויזכה לראות אותך מחר בשיא תפארתך.
אין ספק שבשנים האחרונות שינית את פניך, אבל נשארת אותה הפועל, אותה הפועל, שהביאה לפני כחודשיים את גביע היורוקאפ לקבר של אחד מאותם עשרה אדומים שהיו איתי בבית ספר.
הפועל שלי, מחר את פוגשת, במפעל שלהם, את שיא הרוע הספורטיבי, את התחתית של התחתית. אבל את, הפועל שלי, עשית את זה בדרך הכי ספורטיבית שיש, שכולם כולל כולם היו נגדך. והנה אנחנו פה. מולם.
תרשי לי טיפה לחגוג את זה, לא משנה מה התוצאה, עשרות שנים של חוסר ספורטיביות, הגיעו לסיומם.
אני, הפועל, ביורוליג, מולם.
תודה הפועל שלי, תתנו את הכל בשבילי.
אני אוהב אותך, שונא את מכבי.
