אמרו לי לא לפילדלפי- נכנסתי פילדלפי
מאוד חשוב לומר את זה בטקס יום השואה הממלכתי בהר הרצל.
מאוד קשור.
מעניין אותי אם מחר מזמינים אותו ליום הולדת בגן של איזה נכד, האם גם שם הוא ינאם ויזכיר לילדים שהוא הראשון שאמר להכנס לציר מורג?
מיותר לציין שלילדים לא תנתן האפשרות לשאול שאלות.
אמרו לי לא להכנס לרפיח- נכנסתי לרפיח
-
dino
- הצטרף: 28 נובמבר 2020, 11:17
- קיבל.ה 2466 לייקים
יואב לימור:
יש הרבה מועדים דתיים בלוח השנה הישראלי, אבל יש מעט תאריכים קדושים. יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות - וזהו. ימים שאמורים להיות מעל לכל מחלוקת ולכל ויכוח. ימים שבהם ישראל מסתגפת, מתחבקת ואומרת את הדברים הנכונים: על שואה שהובילה לתקומה, על המחיר ששילמו הנופלים כדי שנוכל לחיות כאן, ועל הצורך במאחד על-פני המפריד.
הקודש הזה טומא היום ברגל גסה דווקא על-ידי מי שאמור לסמל אותו יותר מכל: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שצייץ, דקות לפני שנכנס יום השואה, כנגד השב"כ וראשו. זה קרה בתגובה לפרסום סדרת הקלטות מטרידה נוספת של ראש החטיבה היהודית בשב"כ, שמחייבת בירור, אבל את ההקשר הרחב אי אפשר לפספס: בשם מלחמתו בראש שב"כ, רונן בר, נתניהו מוכן לרמוס הכל – כן, גם את קדושת יום השואה.
דקות אחר-כך איחר נתניהו לטקס שפתח את יום השואה ברחבת "יד ושם" בירושלים. ראש הממשלה לא היה אחראי לאיחור הזה – הוא נגרם בגלל חשד, שהופרך, להימצאות רחפן, שהוביל את ראש חולית האבטחה להורות על עיכוב השיירה – אבל העובדה שזה קרה בשידור חי, לעיני כל, בטקס כה חשוב, העצימה את התחושה הקשה שמלווה ממילא את היום הזה.
לנתניהו יש מניות יסוד בתחושה הזאת. בטקס התהלכו שתי הוכחות חיות, עכשוויות: רונן בר, ונשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, שגם ממנו מתעלמת הממשלה באופן מופגן, ובמשתמע ממערכת המשפט כולה. הדבר ניכר לעיני כל, ומלמד שוב שבישראל אין עוד דבר או מוסד קדוש. נתניהו דיבר באריכות על ניסיונות של אחרים להשמיד את ישראל: זה קורה בשעה שישראל, בהנהגתו, אוכלת את עצמה מבפנים, ומאיימת על קיומה יותר מכל גורם חיצוני שחפץ בהכחדתה.
העניינים האלה האפילו על הסרטון של עמרי מירן, ששחרר חמאס לפרסום. דבריו של החטוף מנחל עוז היו עדות חיה כי הציווי שניצב בבסיסו של יום השואה – "לעולם לא עוד" – אינו עומד במבחן המיידי והחשוב ביותר: השבת 59 החטופים שמוחזקים בעזה, ובראשם חטופים חיים שניתן עוד להצילם מידי מי שקיימו בישראל את שואת ה-7 באוקטובר.
עמרי אמנם נראה "בסדר" בסרטון (עד כמה שאפשר להיראות בסדר אחרי שנה וחצי בשבי), והוא גם נראה "חזק" (עד כמה שאפשר להיות חזק אחרי שנה וחצי בשבי), אבל זאת נקודה בזמן שבה עמרי חי וניתן להחזירו, ואפשר שאחריה – אולי אפילו בשניה הזאת – הכל עלול להשתנות. אביו, דני, היה נרגש לראות את בנו, ובאותה נשימה הבהיר שיש לו "אפס ציפיות מממשלה שהיא ערלת לב".
שרי הקבינט שדנו אתמול בלילה בעתיד המלחמה בעזה התפזרו בלי החלטות, וניתן להבין כי ישראל נותנת סיכוי לפעימה נוספת של שחרור חטופים חלקי בטרם תועצם הלחימה. כחלק מאובדן הממלכתיות הצליחו השרים גם בדיון הזה לנהוג בגסות (סמוטריץ' מול רונן בר) ולא בחלו באיומים (סמוטריץ' מול הרמטכ"ל אייל זמיר), אבל לזה כבר התרגלנו. ובמחשבה שניה, אין להתפלא שאם כך נוהגת ממשלת ישראל בערב יום השואה, סופה לבזות גם את היום הקדוש עצמו.
יש הרבה מועדים דתיים בלוח השנה הישראלי, אבל יש מעט תאריכים קדושים. יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות - וזהו. ימים שאמורים להיות מעל לכל מחלוקת ולכל ויכוח. ימים שבהם ישראל מסתגפת, מתחבקת ואומרת את הדברים הנכונים: על שואה שהובילה לתקומה, על המחיר ששילמו הנופלים כדי שנוכל לחיות כאן, ועל הצורך במאחד על-פני המפריד.
הקודש הזה טומא היום ברגל גסה דווקא על-ידי מי שאמור לסמל אותו יותר מכל: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שצייץ, דקות לפני שנכנס יום השואה, כנגד השב"כ וראשו. זה קרה בתגובה לפרסום סדרת הקלטות מטרידה נוספת של ראש החטיבה היהודית בשב"כ, שמחייבת בירור, אבל את ההקשר הרחב אי אפשר לפספס: בשם מלחמתו בראש שב"כ, רונן בר, נתניהו מוכן לרמוס הכל – כן, גם את קדושת יום השואה.
דקות אחר-כך איחר נתניהו לטקס שפתח את יום השואה ברחבת "יד ושם" בירושלים. ראש הממשלה לא היה אחראי לאיחור הזה – הוא נגרם בגלל חשד, שהופרך, להימצאות רחפן, שהוביל את ראש חולית האבטחה להורות על עיכוב השיירה – אבל העובדה שזה קרה בשידור חי, לעיני כל, בטקס כה חשוב, העצימה את התחושה הקשה שמלווה ממילא את היום הזה.
לנתניהו יש מניות יסוד בתחושה הזאת. בטקס התהלכו שתי הוכחות חיות, עכשוויות: רונן בר, ונשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, שגם ממנו מתעלמת הממשלה באופן מופגן, ובמשתמע ממערכת המשפט כולה. הדבר ניכר לעיני כל, ומלמד שוב שבישראל אין עוד דבר או מוסד קדוש. נתניהו דיבר באריכות על ניסיונות של אחרים להשמיד את ישראל: זה קורה בשעה שישראל, בהנהגתו, אוכלת את עצמה מבפנים, ומאיימת על קיומה יותר מכל גורם חיצוני שחפץ בהכחדתה.
העניינים האלה האפילו על הסרטון של עמרי מירן, ששחרר חמאס לפרסום. דבריו של החטוף מנחל עוז היו עדות חיה כי הציווי שניצב בבסיסו של יום השואה – "לעולם לא עוד" – אינו עומד במבחן המיידי והחשוב ביותר: השבת 59 החטופים שמוחזקים בעזה, ובראשם חטופים חיים שניתן עוד להצילם מידי מי שקיימו בישראל את שואת ה-7 באוקטובר.
עמרי אמנם נראה "בסדר" בסרטון (עד כמה שאפשר להיראות בסדר אחרי שנה וחצי בשבי), והוא גם נראה "חזק" (עד כמה שאפשר להיות חזק אחרי שנה וחצי בשבי), אבל זאת נקודה בזמן שבה עמרי חי וניתן להחזירו, ואפשר שאחריה – אולי אפילו בשניה הזאת – הכל עלול להשתנות. אביו, דני, היה נרגש לראות את בנו, ובאותה נשימה הבהיר שיש לו "אפס ציפיות מממשלה שהיא ערלת לב".
שרי הקבינט שדנו אתמול בלילה בעתיד המלחמה בעזה התפזרו בלי החלטות, וניתן להבין כי ישראל נותנת סיכוי לפעימה נוספת של שחרור חטופים חלקי בטרם תועצם הלחימה. כחלק מאובדן הממלכתיות הצליחו השרים גם בדיון הזה לנהוג בגסות (סמוטריץ' מול רונן בר) ולא בחלו באיומים (סמוטריץ' מול הרמטכ"ל אייל זמיר), אבל לזה כבר התרגלנו. ובמחשבה שניה, אין להתפלא שאם כך נוהגת ממשלת ישראל בערב יום השואה, סופה לבזות גם את היום הקדוש עצמו.