מי היינו ולאן אנו הולכים..

[גולדה מאיר]

נזכרתי שהיה נושא כזה בפורום הישן.. שנפתח בשנים הראשונות שלנו אחרי שחזרנו לליגת העל, אחרי שנפגשנו שוב ושוב בסיאוב של מכבי וההתאחדות והמנהלת..
היתה תחושה כללית של מלחמה בטחנות רוח, בלי יכולת לנצח את הממסד הזה, והרבה געגוע לרומנטיקה של הליגות הנמוכות, של תחילת הדרך של המועדון שלנו.

עברנו הרבה מאז, גדלנו עוד בתוך עצמנו, התבגרנו, הכח שלנו במנהלת ובאיגוד הפך להיות משמעותי,וכבר שמעון לא מצליח לנפנף אותנו באצבע אחת ממקום למקום.

עכשיו שאנחנו נמצאים בצד השני של הסיבוב, ליד אנשים מאוד חזקים שנראה שרוצים שיהיה פה טוב,שיהיה להפועל עתיד אמיתי!
למרות שיש להם רולקסים על היד, אבל היי.. הרולקסים האלה הם בצבע הנכון..

אני רואה פה דיונים שלמים ומילים שבורות על מי אנחנו, וצועקים על מי שמעז להגיד שרומנטיקה זה לא ספורט, והיא יפה וטובה לקבוצות קטנות בלי מטרות, אבל אנחנו הפועל ואנחנו רוצים אליפות ולא רק לב מפמפם..
והרי עופר אמר " יורוליג, ואליפויות - ברבים.." וכולם מחאו כפיים, ואני גם התרגשתי אבל בפה היה לי טעם של חלב חמוץ..

אני רוצה תארים עם הפועל, ועתיד, ובעיקר אולם חדש, אמיתי של איזה 8000 אדומים שרים ביחד בעוצמות שלא קיימות באף קהל אחר..
אבל העוצמות האלה של הפועל, הכח שלנו, הביחד של מי שבחר בהפועל, נובע לפני הכל מרומנטיקה, ולא מחלומות על תארים..
אסור לנו לשכוח את זה
אסור לנו לשכוח מי אנחנו
לעולם
כי אם נשכח אז זאת כבר לא תהיה הפועל שבה התאהבנו, הפועל של האלה שמאמינים באהבה ולא רק בלנצח..

[גולדה מאיר]

ורק להשלים את התמונה, ואת זה שאני לא רק רומנטיקן חסר תקנה שמפחד משינויים, זאת ההודעה שכתבתי אז, בנושא הזה, בפורום הישן.

"השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי.."