https://www.haaretz.co.il/gallery/music ... 1.10660388
תאמר נפאר: "דו קיום? זה כמו גבר שמכה את אשתו בבית ובחוץ הם נראים זוג מושלם"
הוא מפחד שצעיר ערבי ישלוף מולו נשק בזמן ויכוח על חניה, משוכנע שהגרעינים התורניים שואפים לבצע טיהור אתני ומסרב לגנות את ה־BDS. תאמר נפאר, הראפר הערבי הכי מצליח בישראל, מספר על טראומות הילדות ששלחו אותו לטיפול פסיכולוגי, תוקף את השרה מירב כהן שהסירה קמפיין נגד אלימות בכיכובו ומבטיח להמשיך להרגיז את הפוליטיקאים
בלילה קר של חודש ינואר השנה נסע תאמר נפאר במכוניתו מחיפה לביתו בלוד. כשהגיע לכניסה לעיר, היא היתה חסומה בניידות משטרה. זה לא היה מראה נדיר, ונפאר תיאר לעצמו שעוד קורבן אלימות הצטרף לסטטיסטיקה. רק שהפעם, הנרצח היה חברו הילדות שלו חוסיין עיסאווי, בן 42. הוא נורה מטווח קרוב, פונה על ידי קרוביו לבית החולים אסף הרופא ושם נקבע מותו. "בהתחלה אמרו לי שהוא רק נפצע, נורה ברגל", מספר נפאר. "רציתי לבקר אותו בבית החולים, אבל אז הכותרות באתרי החדשות היו: 'חשד לרצח בלוד'. ככה חיים שלמים נמחקים, מסתכמים בעוד מספר. לאיש הזה יש סיפור חיים ורציתי לספר אותו לעולם. חסין היה מבין האנשים הראשונים שתמכו בי בתחילת דרכי במוזיקה, הוא האמין בי".
זה לא מפתיע שהשיר החדש של נפאר, "גוטר", עוסק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית — הבעיה הכואבת והבוערת ביותר של המגזר. "'גוטר', כלומר 'תעוף מכאן', זו מילת רחוב גסה ואלימה והיא נפוצה מאוד בלוד", מסביר נפאר. "לפני שנתיים מישהו הסב את תשומת לבי שמקור המילה הוא באנגלית — go there. זה ביטוי שנאמר לסבים שלנו בתקופת המנדט הבריטי. אז הבנתי שהאלימות מלווה את הערבים הפלסטינים עשרות שנים, וזה מתחבר למצב שלנו עכשיו. אנחנו עם תחת כיבוש תמידי ואין דרך לברוח ממעגל האלימות".
ב"גוטר" אתה מבטא באופן מפורש את הפחד מפני האפשרות שערבי ירצח אותך.
"ברגע שבו אני נכנס לוויכוח מול ערבי, נניח על חנייה, והאדם שמולי מתעצבן, אני פוחד. כל מה שיש במוח שלי על כיבוש וקולוניאליזם נכבה ברגע כזה ונשארת תחושת בטן של פחד. אני לא יכול להתכחש לכך. בשנה שעברה נרצחו מעל 120 צעירים מהחברה הערבית. יש כל כך הרבה כלי נשק בקרב צעירים בחברה הערבית — מדברים שאחד מתוך שלושה צעירים מחזיק בכלי נשק — אז סטטיסטית יש סיכוי לא רע שהנשק הזה עלול להיות מופנה גם כלפי".
הסערות מלוות אותו מאז תחילת הקריירה. פוליטיקאים ישראלים אף פעם לא פספסו הזדמנות לעשות כותרות בגלל שירים לוחמניים שכתב או אמירות פרובוקטיביות ששחרר. בספטמבר 2016 נטשה שרת התרבות מירי רגב את טקס פרסי אופיר בזמן שנפאר ביצע שיר ששולבו בו שורות של המשורר מחמוד דרוויש. חודש אחר כך דרשה אותה רגב מראש עיריית חיפה יונה יהב לבטל את השתתפותו בפסטיבל הקולנוע. בשנת 2018 בוטלה הופעה שלו במכללת תל חי אחרי שנציגת התאחדות הסטודנטים אמרה שהיא "רוצה לוודא שלא יהיה עניין פוליטי". כמעט תמיד נפאר העדיף לצלול עמוק ומיעט להתראיין.
"הייתי צריך להרגיע את הסערות הפנימיות שבתוכי עוד לפני ההתמודדות עם הסערות החיצוניות", הוא מסביר עכשיו. "כל ביטולי ההופעות האלה, כל הרעש סביבי — זה הכניס אותי לחרדות קשות. מה זה עוזר לי שכולם מדברים על תאמר והעיניים נשואות אלי אבל אני לא מרגיש טוב? ההדחקה של רגשות העיקה עלי. כשאני מאבד חבר טוב ברצח, מצופה ממני להמשיך לתפקד, לא לבכות, וזה מצטבר. מבחינתי פשוט לקחו ממני את היכולת להביע רגשות, לשתף ברגעים של קושי את האובדן של חבריי שנרצחו, את המשברים שחוויתי בתוך המשפחה. את מות אבי לפני 12 שנה. לא היה שום ביטוי רגשי לאובדן ולצער שחוויתי. אסור לבכות — זה מה שלמדתי. נהפכתי לאבא בעצמי בדיוק בזמן שבו איבדתי את אבי. זה יצר בלבול וזה התבטא בגוף שלי".
איך זה התבטא?
"התחלתי לאבד שמיעה באחת האוזניים. עליתי על הבמה בהופעות ולא הצלחתי לשיר כי לא שמעתי טוב את המוזיקה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני במצב מעורער, לא יציב, וששום דבר לא חשוב כמו הצורך להתבונן פנימה ולטפל בעצמי. במשך 40 שנה איבדתי חברים בלי להזיל דמעה, ספגתי טראומות על גבי טראומות. הייתי צריך לשבת ולדבר ופניתי לטיפול פסיכולוגי. בטיפול למדתי לקבל את הכעסים שבי, את מי שאני".
יוצאים לסיור
הוא בן 42, נשוי לסדיקה (הוא קורא לה בשם החיבה סוסו). הם הורים לשני בנים, בני 12 ושמונה, ויש להם גם כלבה גדולה בשם סמורה. את סדיקה מכיר נפאר עוד מכיתה ח'. "למדנו יחד. לקח לה זמן לראות אותי, אבל אני תמיד אהבתי אותה", הוא אומר. הם מתגוררים בשכונה מרוחקת מהאזורים היותר אלימים של לוד. "עברנו לכאן לפני כמה שנים, אחרי שהבנתי שזה נהיה בלתי אפשרי להמשיך לגור בשכונה שלי. ברגע שנשק חם חדר לשכונה ידעתי שאנחנו במצב מסוכן". ובזמן שהוא מכין קפה הוא אומר: "בואי, אני אקח אותך לסיור בשכונה הישנה שלי".
לשכונה הישנה קוראים רמת אשכול והיא ידועה כמרכז של פשיעה, אלימות וסמים. כבר במבט ראשון בולטים הלכלוך והעזובה. דרך עפר מובילה לבניין שבו התגורר נפאר עם משפחתו — אין אפילו כביש סלול. אישה עטופה בחיג'אב מזהה אותו וניגשת להגיד שלום. "מה שלום בנך? הוא כבר יצא מהכלא?" הוא שואל אותה. האישה מחייכת במבוכה. "לא. הוא כבר 22 שנים בכלא, יש לו עוד שמונה שנים ורק אז משתחרר". אחר כך הוא מסביר: "האישה הזאת היתה השכנה שלנו. הבן שלה נכלא אחרי שרצח את אחותו. אני ממש זוכר את היום שבו עצרו אותו".
בחודשים האחרונים הוא הצטלם לקמפיין שמטרתו לעודד נשים ערביות נפגעות אלימות לפנות למרכזי הסיוע, אבל אפילו ההתגייסות למטרה החשובה הזאת לא שיחקה לטובתו. בעקבות פנייה של אתר "סרוגים", שטען שנאפר הביע בעבר "הבנה" למבצעי פיגועים ביהודים, השרה מירב כהן הורתה להסיר את הסרטונים בהשתתפותו מהקמפיין של המשרד לשוויון חברתי. "אלה לא קמפיינים פוליטיים", הוא מדגיש. "פנו אלי מעמותת 'איתך' (משפטניות למען צדק חברתי, שפ"ס), ו'בית לין' (מרכז הגנה לילדים ולנוער, שפ"ס) והחלטנו שראוי לשתף פעולה עם הגופים האלה כדי לקדם קמפיינים בנושא האלימות בחברה הערבית. אני לא זקוק לפלטפורמה ממשלתית לקידום מסרים נגד אלימות, אני עושה את זה בשירים שלי, והמימון לא הגיע מהמשרד לשוויון חברתי. המשרד החליט לעשות לזה שיתוף בחשבון הפייסבוק שלו על דעת עצמו ואז הסיר את זה. זה כל הסיפור".
איך הרגשת עם התגובה של השרה כהן?
"עשיתי קמפיין בנושא אלימות נגד נשים ובעד העלאת מודעות בחברה הערבית לפנייה למרכזי סיוע — וגם את זה לא קיבלו. אז מה את רוצה, שאגיד שאני בעד אלימות כלפי נשים? ככה הם כן יהיו מרוצים? אחרי שהסירו את הסרטונים שלי הם יכולים לנשום עמוק ולספור עד עשר לפני שיגידו שלערבים אין ביקורת עצמית. המשרדים הממשלתיים משתיקים אותנו ואפילו חותרים למחוק את הקמפיינים, אז שלא יבואו אלינו בטענות. שלא יגידו שאנחנו לא מבקרים תופעות מסוימות בחברה שלנו".
עד עכשיו הטענות נגדך היו שחלק מהשירים שלך מסיתים נגד ישראל. בקמפיין נגד האלימות המסר הוא חברתי נטו. מה מתפספס כאן לדעתך?
"כי הם רוצים אותנו בלי זהות. הבעיה הכי גדולה של החברה הערבית בישראל היא שאין לנו זהות ברורה. יש התרסקות של הזהות. זה מה שאני אומר בשיר 'גוטר': 'פעם היתה לנו היסטוריה — היום יש לנו עבר'. משהו בזהות הפלסטינית בתוך גבולות ישראל התרסק, נמחק וכל מי שמבטא את הפלסטיניות שלו בצורה כלשהי נתפס כמאיים".
נראה שאתה נהנה לעצבן את הישראלים עם אמירות פרובוקטיביות.
"טוב".
מה טוב?
"יש עובדות קיימות. מעולם לא יצאתי בהתבטאויות גזעניות נגד אף אחד. וזה מה שמעצבן — שאני מביא עובדות, מתאר תמונת מציאות, וכן, היא קשה, אבל זו המציאות ולחלק מהישראלים יש נטייה להתעלם ממנה. אני אמן וראפר. בעולם הראפ יש כמה דברים שצריך להצטייד בהם: להיות חד, להתבסס על האמת ולהשתמש בפאנץ' ליין — להביא אמירות נחרצות שנחרטות ומעוררות לפעמים אי נוחות. אבל זו האמנות של הראפ — זה כמו אגרוף לפנים. ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני, אף אחד".
כלומר?
"למדתי את זה בעצמי, לא קיבלתי את זה לא מהיהודים ולא מהערבים. אני אותו ילד שבקושי השלים שלוש יחידות בגרות באנגלית ולא ידע לקרוא מילה באנגלית. שקדתי יום ולילה בחדר קטן בבית, בתנאים מאוד קשים, משפחה של שש נפשות, בצפיפות קשה, אבא שלי בכיסא גלגלים. 30 שנה ישבתי באותו בית שהראיתי לך — לפעמים לא היה חשמל, היו נזילות בדירה — ולמדתי מה טופאק שאקור אמר. כך למדתי ליצור ולכתוב שירים. את יכולה לקרוא לזה פרובוקציה, אני קורא לזה כישרון שרכשתי בכוחות עצמי ואף אחד לא ייקח את זה ממני. הגעתי ממקום שכולו דמעות ואני עדיין יודע לחייך וליצור".
המתח שהתפרץ
עיר הולדתו של נפאר כיכבה השנה בראש מהדורות החדשות. הגרעין התורני שהתיישב בלוד בעידוד ממשלות הימין, עוררו את חשש התושבים הערבים הוותיקים שלא ירחק היום והם יגורשו מבתיהם. שוב. המתח שבעבע בעיר בשנים האחרונות התפרץ באירועים האלימים הקשים שליוו את מבצע שומר החומות במאי האחרון. כצפוי, נפאר מאוד נחרץ כשהוא מדבר על הסיכויים לדו קיום, לאיזו הבנה, עם אנשי הגרעינים האלה.
"אם זה היה קורה בניו יורק אולי זה היה יפה. המעבר בין הרובע הסיני ולליטל איטלי וכך הלאה — באמת יש בזה יופי. אבל ההתיישבות כאן היא לא כדי להושיט יד לשלום, אלא זו אמירה נחרצת שהאדמה הזו היא שלהם והם העם הנבחר. ההתיישבות הזאת נועדה למטרה אחת — ייהוד העיר. הגרעינים התורניים הם ארגון מגובש שכופה את עצמו על המדינה ואפילו סוחט אותה וגם נוקט צעדים לטיהור אתני. הם אפילו לא מסתירים את אמונתם שהאדמות שייכות ליהודים ולא ולערבים, ואם הערבים מתעקשים להישאר על האדמות האלה אז הם יהיו סוג ב'. כאשר יש לכך גיבוי מהמדינה ומגורמים נוספים בעולם וזה עובר בשתיקה — מה תרצי שאגיד על זה?"
איך השפיעו עליך המהומות של חודש מאי?
"אני בן אדם ויש לי רגשות, ואני גם אבא לילדים. במהומות חששתי מאוד לילדיי. זה לא היה פחד רגיל אלא פחד ששזורה בו תחושת חוסר אונים, שאין לי איך להגן על המשפחה. עד כמה שעוצמת האלימות הפתיעה אנשים, אני חושב שהכול היה צפוי. ברגע שהמתפרעים היהודים הגיעו באוטובוסים עם עוזי קצר ועוד קיבלו גיבוי מהמשטרה חשתי בסכנה מוחשית והבנתי את המשמעות של כוח. וזה לא קשור למי חמוש ומי לא — אלא מי יהודי ומי לא. לא אשכח את הרגע שבו שמעתי את הקריאות 'מוות לערבים' פעם אחרי פעם ברחובות השכונה. בסופו של דבר נהרגו שני אנשים בלוד, שניהם חפים מפשע, מוסא חסונה ויגאל יהושע, ומאוד כאב לי לראות ששניהם קורבנות שנקלעו למצב הזה. כולי תקווה שיהיה צדק. אבל המדינה לא ממש יוצאת נגד כל רצח, תלוי מי הרוצח ומי הנרצח. החקירה של שב"כ והמשטרה הובילה למעצרם של רוצחי יגאל יהושע ומי שרצחו את חסונה שוחררו ממעצר ומקבלים הגנה מהמדינה. כואב לי שהמדינה מגנה על רוצחים".
חשבת לרגע לעזוב את לוד?
"לא. עדיין יש לי מה לעשות בעיר, יש לי עוד הרבה עבודה. כמו שאני אומר בשיר 'ג'וני מאשי': "'אני משחרר את העיר ואחר כך אני עוזב'. המשימה שלי היא לזרוע תקווה בדור הצעיר. ובכלל אני לא פריבילגי מספיק כדי לעזוב את לוד".
אחרי המהומות בלוד יהודים רבים הרגישו שאי אפשר לסמוך על חיים משותפים לצד ערבים. מה אתה חושב על הטיעון הזה? האם בכלל יש אפשרות ריאלית לחיים משותפים במדינת ישראל?
"'הדו קיום' בין יהודים וערבים שיש עכשיו זה כמו גבר שמכה את אשתו בבית — ובחוץ, כשהם יוצאים מהבית, הם נראים זוג מושלם. מעולם לא היו באמת חיים משותפים בין יהודים לערבים. רוב האנשים שטוענים שהיה דו קיום בלוד הם יהודים — אנחנו, הערבים, לא אומרים את זה. אפילו בתוך הדו קיום שהיהודים בחרו להגיד שקיים לא נשאלנו באמת מה אנחנו חושבים — פשוט החליטו שיש חיים משותפים אבל בפועל זה לא קיים. אני מאמין ב־co resistance (מאבק משותף) וזה מה שאנחנו זקוקים לו — שיהודים יפעלו ביחד עם ערבים כדי שפלסטינים יזכו לחיות בכבוד ולקבל את הזכויות שמגיעות להם. חיים משותפים זה מצב שבו שני עמים מתקיימים. כרגע אין קיום לעם הפלסטיני — הבעיות בגדה המערבית, המצור בעזה, הפליטים, הבעיות של הפלסטינים בתוך ישראל. אז איפה בדיוק הקיום? חלק מהישראלים לא רוצים דו קיום, אלא רוצים להשאיר את המצב כפי שהוא, בלי פתרון אמיתי".
יכול להיות שגם חמאס מעוניין להמשיך לנצל את התסכול של ערבים בישראל כדי להמשיך להבעיר את השטח?
"אני לא הדובר של חמאס. למה את שואלת אותי על חמאס? השאלה הזו מצחיקה. אני מבטא את המצוקה של הדור הצעיר הפלסטיני שחי בתוך ישראל, אני לא שייך לשום תנועה. נגיד שחמאס עושה טריק פוליטי זול ומנצל את התסכול של הערבים בתוך גבולות ישראל — הרי זו פרקטיקה פוליטית שנעשית מדי יום להבערת השטח, כמו שביבי עשה. אי אפשר לשכוח שעזה עדיין תחת המצור, והתסכול של הפלסטינים שם הוא גדול, כמו שיש גם פלסטינים מתוסכלים בלוד".
יש טענות שאתה תומך ב־BDS. זו תנועה שלמעשה מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל והיא בעייתית גם מבחינת הערבים הפלסטינים בתוך ישראל.
"אני לא רוצה להגיד אם אני בעד או נגד ה־BDS. בקרב הערבים בישראל יש ויכוח סביב זה והפעילים בעצמם מבינים שזה אזור אפור. אנחנו חיים בישראל בתוך בלבול גדול וזה מורכב. גם לי לא פעם היתה ביקורת והתשובה שקיבלתי לא מזמן מאחד הפעילים היתה: 'כשיש הסכמי אברהם בין מדינות המפרץ לבין ישראל, כשהרשות הפלסטינית נותרה ללא יכולת להשפיע ואין שום תנועה פלסטינית שמתנגדת לכיבוש בדרך שהיא לא אלימה — אז הדבר היחיד שהוא פונקציונלי והפעילות שלו חשובה נגד הכיבוש הוא ה־BDS'".
אבל זו תנועה בעייתית במהותה. אמנים בעולם הערבי חוששים לשתף פעולה עם פלסטינים בתוך ישראל מחשש שיוחרמו. הזמר הירדני עזיז מרקה הופיע בכפר יאסיף ב–2019 והוחרם. וזה כפר פלסטיני. זה לא שהוא הופיע בתל אביב.
"יש הרבה פאקים בתנועה. יש מקרים שבהם נעשה חרם שאני לא מצדיק. במקרה של עזיז מרקה, אני מהראשונים שיצאו להגן עליו כאשר הותקף, וגם כשהתראיין ל'הארץ' הגנתי עליו. יש מה לתקן".
מה שלמדתי מאבא
עד היום נפאר הוציא שלושה אלבומים וגם כתב את הפסקול לסרט "ג'נקשן 48" בבימוי אודי אלוני. נפאר, שגם כיכב בסרט, זכה עם איתמר ציגלר בפרס אופיר על המוזיקה והיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר. ביולי הקרוב ייצא EP חדש שלו, In the name of Father, the Imam and John Lennon, שכולל חמישה שירים, כולם באנגלית. אחד מהם, The Beat Never Off, שיצא כסינגל לפני חצי שנה, מתאר את המצב ברצועה בזמן שומר החומות והשתתפו בו ראפר צעיר מעזה בשם MC ABDUL והזמרת הפלסטינית נאוויל ח'רמאן.
לפני שלוש שנים נקבעה לך הופעה באום אל־פחם, היתה מהומה סביבה והיא בוטלה. איך הרגשת עם זה?
"נפגעתי מאוד. אני רגיל שמבטלים הופעות מהצד הישראלי והפעם אלה היו האנשים שלי, מהחברה הערבית, שקראו לבטל. זה לא רק אום אל־פחם. הופעות בוטלו גם בכאבול וגם סמוך לירושלים. יש זרמים שמרניים שתקפו אותי בטענה שהשירים שלי פוגעים בכבוד החברה הערבית".
על אמות הידיים שלו מצוירות כתובות קעקע. אחת מהן היא משפט בערבית שבו הוא פונה לאביו שמת לפני 12 שנה: "אבא, האם יש רמקולים למעלה?". "הייתי רוצה שאבא שלי ישמע את המוזיקה שלי", הוא אומר, כמעט נחנק מדמעות. "וזה קעקוע של ציורי הילדים שלי, וזה קעקוע של אשתי".
בשיר "בעדו פיי רוח" אתה אומר שלמרות שאתה מקבל אגרוף לפנים אתה מצליח שוב להרים את הראש.
"זה אני, ולמדתי להיות כך מאבא שלי. החיים שברו את אבא שלי פעם אחרי פעם, אבל היה בו דחף להמשיך קדימה, להרים את הראש. הוא עבד בהרכבת דודי שמש בתקופה שבה לא היתה הבנה לזכויות עובדים. הוא נשא את דודי השמש על גבו ועלה במדרגות הבניינים והגב שלו היה כפוף בגלל זה. אבא שלי היה אנאלפבית וגם חאג' (איש דת מוסלמי שעלה לרגל למכה, שפ"ס). הוא היה מסיע אותי ואת הנגנים להופעות. אחרי תפילת יום שישי במסגד הוא היה הולך לנוח ובערב לוקח אותי להופעות בברים, היה יושב בצד ומחכה, לא נגע באלכוהול. זה איש שלא נשבר וממנו גם אני למדתי לא להישבר".
