אדום מטלי כתב: ↑11 פברואר 2022, 15:30
ארוך. אבל כדי להיחלץ מהסוצאיליזציה שגדלנו עליה כל כך הרבה שנים, צריך סבלנות ואורך נשימה.
ולקרוא עד הסוף, גם אם זה נראה לא מציאותי ואכזרי.
Yuval Abraham:
נסעתי חמש שעות ברכב עם רופאה מעזה. זה לימד אותי יותר על עזה מכל מה שאי-פעם שמעתי בטלוויזיה או קראתי באינטרנט.
קבענו להיפגש באוניברסיטה סמוכה לרמאללה, מוקדם בבוקר. חיפשתי אותה שם, בעיניים, אבל לא מצאתי. כמה סטודנטים פיהקו ליד השער עם כוסות קפה, נהג מונית לידי מכר תותים, ובמדרכה ממול, עמדה אישה גבוהה, עם משקפי שמש ותיק גב כחול מונח לרגליה. זה היה התיק הכי גדול שראיתי בחיים. היא נופפה לי. זאת אמונה.
כשהיא התקשרה לבקש טרמפ מרמאללה לעזה, ואמרה "סליחה, חוץ ממך, אני לא מכירה מחוץ לעזה אף-אחד". הסכמתי מיד. הרגשתי בר מזל לפגוש אותה, אבל לא הבנתי איך הצליחה לצאת מעזה. אנשים לא יוצאים משם.
מעולם לא ראיתי אותה. שמעתי רק את הקול שלה. דיברנו פעם אחת באריכות בטלפון במלחמה. המילים שלה אז היו כל-כך נוראיות, שלא הצלחתי לשכוח אותה. ראיינתי אותה שעתיים אחרי שהבית שלה הופגז.
"ישנו כל המשפחה בבית", סיפרה בזמנו, "היו דפיקות בדלת. אני מתעוררת, וזה שומר המגדל. איש זקן. אומר לנו: "צאו מכאן". והוא רץ בטירוף, השומר, עולה במדרגות, דופק על הדלתות: "צאו, צאו מהר". והילדים הקטנים שלי ישנים".
שבעים דירות נהרסו במגדל. בצבא אמרו כי אחת מהדירות, בקומה השלישית, הייתה שייכת לאיש חמאס. הפגיזו את כולן.
בשיא המלחמה, העלנו תמלול של השיחה עם אמונה לפייסבוק, לעמוד אנחנו שמעבר לגדר. זה הפך לפוסט הכי ויראלי בתולדות העמוד. קראו אותו חצי מיליון ישראלים, והשאירו 4,900 תגובות.
"למה את מעלימה עין מחלאות החמאס שאחראים לחיים המזוינים שלך", כתב אילן. "בפעם הבאה תחשבו פעמיים לפני שתאפשרו לחמאס לפגוע במדינת ישראל", הגיב עומר. "אני מאוכזב. איך זה שלא כל השכונה נמחקה?" כתב צח. אלו תגובות שקיבלו הרבה לייקים.
אבל התגובה הכי אהודה, בפער, זו שקיבלה לא פחות מ-1,200 לייקים, נוסחה בטון עדין. רננה, מעוטף עזה, כתבה שגם היא אמא שרצה למקלט עם בנותיה, וסיימה במילים האלו: "תתאגדו נגד חמאס - רק מכם יבוא השינוי".
האם המדיניות הישראלית בעזה היא תגובה לחמאס? לדעתי לא. אנסה להסביר למה. ואיך זה נראה. דרך המפגש עם אמונה.
ניגשתי לאמונה. הי, שלום. לחצנו ידיים ליד האוניברסיטה. הרמתי, יותר נכון גררתי, את התיק שלה לאוטו. "מה זה", צחקתי.
"אני יודעת", אמרה, "אסור לנו להכניס מעזה מזוודות עם גלגלים, רק תיקי גב".
הכביש היה פקוק. שעה וחצי נסיעה לעזה. למעבר ארז. חומת ההפרדה מולנו, ועליה גרפיטי של יונה עם כמה פרצופים שחורים. שתקנו. שאלתי מה עוד אסור לה להכניס מעזה, ואמונה אמרה: "מלא דברים. איפור, ראש מטען לטלפון". ילד קטן ניגש לחלון, נקש בזכוכית, ושאל אם נרצה לקנות נייר טואלט.
"האוויר כאן… הכל כאן חופשי יותר", אמונה אמרה.
"באיזה מובן חופשי?"
"אף-אחד לא מתערב לי בעניינים. ברמאללה הסתובבתי בנחת. תראה, אני לובשת ג'ינס צמוד - אבל לא העירו לי".
התבלבלתי בדרך. ביקשתי מאמונה לשים וייז, למעבר ארז, אבל לא היה לה. "לאן אסע עם וייז מהכלא של עזה", אמרה.
היא הראתה לי בטלפון תמונות של בעלה, ראיד, פניו מלוכלכות מצבעי שמן. "הוא אמן", אמרה, "כמה הוא קינא בי, שקיבלתי היתר לצאת מעזה שלשום".
"למה?"
"כי הוא בן שלושים, ויצא רק פעם אחת".
"מתי הוא יצא?"
"לפני כמה שנים. אחותו גרה בחברון. אחרי שהטילו סגר בעזה, שנים הם לא נפגשו. הוא קשור אליה מאד. כל חודשיים הגיש בקשה לצבא, לקבל אישור לצאת מעזה לגדה, כדי לבקר אותה. איזה חיים. חבל שלא בא איתי לכאן. היה מביא לך במתנה ציור שלו". ואז היא הביטה בנוף.
"הוא יצא בסוף?" שאלתי.
"מה?"
"בעלך, בסוף הוא יצא לחברון?"
"כן. בסוף הצליח לצאת. הצבא נתן לו היתר יציאה, לשלושה ימים. לנסוע לאחותו, להלוויה שלה, כשהיא מתה".
לאחד מכל שלושה תושבים בעזה יש קרוב משפחה בעיר אחרת בארץ. אמא בחברון, דודה ביפו, סבא בירושלים. זה הגיוני. עזה היא חלק מהארץ הזו. כמו שלתושבי תל-אביב יש קרובי משפחה ברחובות או באשקלון, למשל.
אנחנו מטילים על עזה סגר כבר חמש-עשרה שנה. הסגר מנתק אותה מהארץ. זו הסיבה שעזה קרסה לחלוטין.
כיום, אסור לתושבי עזה לצאת לערים אחרות: לא לחברון, לא לירושלים, ולא ליפו. זה חלק ממדיניות רחבה שנקראת מדיניות הבידול. מדוע בידול? בגלל חמאס? לא. נגיע לזה.
רק אם קרוב משפחה מדרגה ראשונה מת, גוסס, או מתחתן, משרד הביטחון יסכים לשקול את הבקשה של תושב עזה לצאת. דרגה ראשונה בלבד. כלומר, להלוויה של אמא שלך מותר לצאת, לזו של סבתא או דודה - אסור. סתם ביקור של אח מעזה את אחותו מחברון? אסור. אלפי משפחות מופרדות.
אמונה השעינה מרפק על הדלת, והפנתה מבט לחלון. הנוף הצהוב של הגדה היבהב בזכוכית. הפעלתי רדיו. התחנות התחלפו כל הזמן, באופן אקראי, בין עברית לערבית.
"את אוהבת מוזיקה?", שאלתי. אבל היא לא ענתה.
מבלי להסיט את המבט מהנוף, אמונה אמרה: "אף-פעם לא ראיתי הרים".
"באמת?" שאלתי.
"כן, באמת. אף-פעם לא ראיתי הרים".
"בת כמה את?".
"אני בת שלושים. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת מעזה".
"אה, לא ידעתי. לא חשבתי על זה".
"ממש יפה פה".
"כן. נעצור?"
"לא. לא. שלא תתעכב".
"איך קרה שיצאת מעזה?"
"אני מטפלת בילדים חולי סרטן. בארגון בינלאומי".
"נכון אני זוכר".
"אז הארגון הגיש בשמי בקשה להיתר יציאה. כי זה ארגון בינלאומי, מותר להם. כולם בסביבה שלי השתגעו שקיבלתי היתר. התחננו שאקח אותם במזוודה. אני נחשבת כל-כך פריוולגית בעזה. אמרו עלי שאני מרחפת מעל הרוח".
התקרבנו לירושלים. חייל במחסום, עם פנים גדולות וחיוורות, סימן לנו לעצור, ושאל בערבית מה הקשר בינינו. אמרתי לו שאנחנו נוסעים למעבר ארז. לעזה. הוא אמר אין בעיה.
"החייל נראה כמו חבר שלי", אמונה אמרה כשעברנו. "חבר מהתיכון, שלמד איתי רפואה". שמו עומר. מוצלח כזה. "אבל אחרי שסיים לימודי רפואה הוא לא מצא עבודה", סיפרה.
חבר שלה, עומר, נכנס לדכאון. ואז הוא מכר את כל חפציו, וטס לטורקיה דרך מצרים. מסע מפרך. משם, ניסה לחצות את הים ליוון. "הוא טבע בדרך, ומת", אמונה הפטירה. פלסטינים מעזה חוצים את הים כך מדי שנה. הם חלק מתופעת הפליטות המודרנית.
הנתונים בלתי-נתפסים. רק ב-2018 עזבו 35,000 צעירים את עזה בלי לשוב. רובם היו משכילים. כמו עומר. היו בינם יותר ממאה רופאים. כך לפי ישראל.
לפי אקדמאים בעזה, כ-120,000 אנשים היגרו ממנה בארבע השנים האחרונות.
"כל מי שמצליח לחסוך מספיק כסף מנסה לברוח", אמונה אמרה, "אי-אפשר לגור כאן, כי אין עבודה וחיים בכלל. אנשים בלי כסף לא בונים בית, לא מתחתנים, יש בדידות גדולה".
שניים משלושה צעירים בעזה מובטלים. גם זו תוצאה של מדיניות הבידול. כי הכלכלה בעזה תלויה, אנושות - בקשר עם שאר חלקי הארץ. כך באופן היסטורי. השווקים הטבעיים של עזה בחברון וביפו ובירושלים. מדיניות הבידול עצרה את הסחר ולכן ריסקה את הכלכלה. באתר של גישה אפשר להתעמק בנושא.
"את יודעת, ישראלים אומרים - הסגר בעזה בגלל חמאס", אמרתי לאמונה.
"אני יודעת. קראתי את התגובות לפוסט שהעלתם במלחמה. זה הפתיע אותי. מה, לא יודעים אצלכם שהסגר לא נגד חמאס אלא נגד כל התושבים? לחמאס מה אכפת. זה אפילו טוב להם"
"למה?"
"כי הסגר עשה את התושבים חלשים ועניים. הם מוכרחים להתעסק בהישרדות - בכסף, באוכל. אדם שצריך לשרוד לא מתעסק בפוליטיקה, הוא לא יפגין נגד הדיקטטורים של חמאס".
היא בחנה את המבט שלי, והוסיפה בהיסוס: "וגם לא נגד הכיבוש".
המילים שלה הזכירו לי שיחה אחרת בשנה שעברה, שהדהימה אותי. שיחה עם המנהל של מעבר ארז, שלמה צבאן. איש צבא. נפגשנו בשיעור בבן גוריון. סטודנטית אחת שאלה אותו, בישירות, מה דעתו על מדיניות הבידול.
"צריך לפתוח את עזה ומיד", השיב בטון החלטי, האיש שאוכף מדיניות זו כבר חמש-עשרה שנים, "מ-2006 עד היום הכנסתי תשע מיליון כניסות של פלסטינים מעזה לישראל. היו אפס נפגעים. אם נפתח את עזה היום, לא יהיו פיגועים, והחמאס ייחלש מאוד".
לא אתעמק בדבריו. אבל תחשבו על זה רגע. אם הסגר החונק הזה, לא פועל נגד חמאס, אלא נגד התושבים עצמם - אז מה מטרתו?
למה מנענו מראיד לבקר את אחותו בחברון עד שמתה?
למה אסרנו על אמונה לצאת מעזה כל חייה, עד גיל שלושים?
למה עם שלם מבודל מהארץ, בלי כלכלה שיכולה לתפקד, בעוני מחפיר שגורם להמונים למות או לעזוב?
לדעתי יש שתי סיבות. שתיהן נובעות משכרון כוח, ולא קשורות לביטחון.
סיבה אחת פוליטית. כל עוד עזה מופרדת מהגדה, והגדה מופרדת מירושלים - אז הסיכוי שתקום מדינה פלסטינית בשטחים אלו קטן באופן משמעותי.
וסיבה אחת דמוגרפית. כל עוד עזה נעולה, תושביה לא יכולים לעבור לגור בערים פלסטיניות אחרות בארץ. המדינה פועלת בגלוי לעודד מאזן דמוגרפי יהודי בגדה ובירושלים. עושים זאת במגוון דרכים אלימות: הרס בתים, מניעת איחוד משפחות, שלילת תושבות מפלסטינים ירושלמים. הסגר בעזה זו, בעיני, הדרך האלימה מכולן.
הבידול זו מדיניות רשמית. פגשתי נציגה של השב"כ במעבר ארז לפני שנה. היא אחראית על היתרי יציאה. הייתה לה מחברת מאד מסודרת, עם כותרות ממורקרות בצבעים.
דיברנו קצת, ופתאום מישהו צעק לה, מרחוק, לבוא מהר. בשער של מעבר ארז עמד ילד בן שמונה, מעזה, לגמרי לבדו. הוא יצא לטיפול רפואי בשכם עם דודה שלו - אבל חזר בלעדיה במונית. הדודה, תושבת עזה, נשארה בשכם.
נציגת השב"כ רצה אליו.ניכר היה שאכפת לה. היא ציקצקה בלשון ואמרה: "ראית מה זה! אתה מבין עכשיו", היא הסתכלה עלי, "דודה שלו נטשה אותו ונשארה בגדה. זה קורה כל יום. אנחנו נותנים להם לצאת מעזה, אבל הם לא חוזרים פנימה".
היא הסבירה לי באותו יום, באופן מפורש, שכשמישהו מעזה מגיש בקשה לצאת, שיקול עיקרי של השב"כ זה האם "יש סבירות שהוא ישאר בגדה". אם התשובה היא כן, הוא לא יקבל אישור.
שאלתי אותה למה לא מתייחסים לשטחים האלו כאל מרחב אחד. "הבידול זו החלטה שהתקבלה בדרגים הכי גבוהים", אמרה.
סיפרתי את כל זה לאמונה, כשהיינו כבר קרובים למעבר ארז. "היא צודקת", אמרה. "חברה שלי קיבלה היתר לטיפול רפואי בירושלים, אבל הלכה במקום זה לקבץ נדבות בכיכר ברמאללה. נשים רבות עושות את זה כי עזה היא גיהנום עבורן. בשב"כ נזפו בחברה שלי ומאז לא נתנו לה היתר. הם יודעים הכל. איפה היינו. מה עשינו".
פתאום הבנתי מה אני עושה. לאן אני מחזיר אותה. נסעתי לאט יותר. חלפנו על-פני שלט לאשקלון, והיא אמרה: "מה זה שם? עסקלאן?" ואמרתי כן. היא אמרה: "סבא וסבתא שלי נולדו שם".
נכנסו לאשקלון. נסענו מערבה, לים, ברחוב בן-גוריון. אמונה צילמה את הדרך בריכוז רב. בחנתי את המבט שלה, ואמרתי: "מצטער. זה השתנה, את יודעת". והיא אמרה: "אני יודעת".
"סבתא שלי, הבית שלה היה בצבע אדום". היא סיפרה איך גדלה על הסיפורים שלה, על בית ליד הים. במעבר חצייה, עצרתי אישה מבוגרת, ואמרתי: "סליחה, איפה אשקלון העתיקה?" היא משכה בכתפיים ואמרה לא יודעת. שאלתי נער על אופניים אם יש אשקלון עתיקה והוא אמר שלא.
בדרך לים לא היו מבנים ישנים, או בתים אדומים, או כפרים עקורים. רק מכולת וכמה מבני שיכונים. אמונה אמרה: "בעזה אין רווחים בין הבתים כמו שיש פה".
שני-שליש מתושבי עזה פליטים. הרוב. הם או הוריהם גורשו ב-48' מכפרים ברחבי הארץ, ומאז הם בעזה.
הגענו לחוף ריק. הייתה מישהי אחת, בקצה, שעשתה מדיטציה. אמונה הביטה לים, ונראה כאילו חיפשה משהו באופק. אולי את עזה. ואז היא עצמה עיניים. אחר-כך, ביקשה שאצלם אותה. "לך רחוק רחוק", אמרה. והלכתי עד שהפכה לנקודה קטנה במרחבי החול.
בדרך חזרה, עדיין באשקלון, הייתי צמא. עצרנו בסופר קטן לקנות מים. הייתה שם קופאית אחת בגיל תיכון ששיחקה בטלפון. הסתובבנו בין המדפים, ואמונה הכירה את המוצרים היטב. "אלו נמכרים גם בעזה", אמרה וצחקה. סבון של פיירי, בייגלה של אסם, שמנת של תנובה - נמכרים בעזה. גם תרסיס ריחני של בדין, ומילקי של שטראוס, ומרסס גו'קים של סנו.
הכל נמכר בסופר אחר, ליד הבית של אמונה, שמונה-עשרה דקות מהסופר הזה.
בקופה, התווכחנו מי ישלם על המים, והקופאית הרימה את המבט מהטלפון. שתי ידיים השיטו לה שטר של עשרים. גם בעזה משלמים בשקלים. בארנק של אמונה מונחים הפרצופים של לאה גולדברג ושאול טשרניחובסקי.
כולנו חיים כיום, ב-2022, במדינה אחת. ישראל. והיא לא דמוקרטית. כי הזכויות מתחלקות על-בסיס זהות אתנית. זה מוכרח להשתנות.
כצעד ראשון בהליך הזה, מוכרחים לפתוח את עזה. להסיר את הסגר. זה אומר לאפשר תנועה חופשית וסחר עם שאר חלקי הארץ. כרגע יש שם גטו ענק. אין מילה אחרת לתאר זאת. מדיניות הבידול שלנו הורגת אנשים מדי יום. זו מלחמה איטית.
כשיצאנו מהסופר הרמתי מבט וראיתי צריח של מסגד ישן. בכניסה היה שלט דהוי: "מוזיאון לתולדות אשקלון". משהו ישן. נכנסו, ובפנים היה ריח של עובש. באחד מחדרי המסגד ישבו במעגל נשים מבוגרות, שציירו על קנווסים. חשבתי על ראיד, בעלה של אמונה. היא צילמה קצת, ואז אמרה "בוא נחזור".
בדרך חזרה רוח נכנסה לרכב מהחלונות הפתוחים. לא דיברנו הרבה. נסעתי לאט. קיבוץ יד מרדכי, שדה חמניות, נתיב העשרה, מרחבי חקלאות גדולים, ובסוף מעבר ארז. באופק גוש הבטון הצפוף של עזה. ליד השער, במעבר, אמונה הרימה את תיק הגב לעגלה ואמרה לי שלום. תהיתי אם אראה אותה שוב.