הנה מאמר מצוין, שמסביר אולי את התופעה שרואים עכשיו בישראל, של אנשים טובים, כביכול דמוקרטים וליברלים, שלא רואים את המציאות וממשיכים לנפנף בדגלי ישראל.
אולי אם נסתכל על המציאות במקום אחר, באופן שלא מצריך עצימת עיניים מותנית, נוכל להבין סוף סוף שזאת תמונת ראי שלנו?
מי בכלל שמע על מנדלה
מנדלה. "בשבילנו, הלבנים בדרום אפריקה של האפרטהייד, הוא היה לכל היותר אחד מהטרוריסטים שיושבים בכלא"
יולי נובק
בקצה הדרומי של אפריקה, מול האוקיינוס, הר השולחן מאחורינו. כך היא סיפרה לי: "על נלסון מנדלה שמעתי רק כעבור שנים. את בטח תוהה איך יכול להיות שאשה דרום אפריקאית משכילה ומעורבת חברתית, לא שמעה על אחד האנשים שהיו אז, באמצע שנות ה–80, הכי מפורסמים בעולם. אז האמת היא, שלא היתה סיבה שאשמע עליו. בשבילנו, הלבנים בדרום אפריקה של האפרטהייד, הוא היה לכל היותר אחד מהטרוריסטים שיושבים בכלא.
"את יודעת, לא פעם אני חוזרת לחשוב על חוויית החיים — שלי, של הקהילה שלי — תחת האפרטהייד. אף אחד לא מתמקד בנו, הלבנים הליברלים בני מעמד הפועלים בדרום אפריקה של האפרטהייד, ובצדק, הרי לא עשינו שום דבר מיוחד בשביל לסיים אותו. בעיקר ניסינו לחיות את חיינו, ולהיות אנשים טובים ככל האפשר תוך כדי. לא היינו כמו האפריקאנרים הגזענים ששנאו שחורים, להיפך. ההורים שלי למשל, שניהם ניצולי שואה, תמיד לימדו אותנו להתייחס בכבוד לבני אדם באשר הם, לא משנה מה צבע עורם.
"בדיעבד, אני חושבת שלהיות פרוגרסיבי בדרום אפריקה של האפרטהייד היה בעיקר עניין ערכי ופחות פרקטי. היתה אצלנו בבית אִמרה כזו, שנאמרה בחצי־צחוק: אנחנו מצביעים למפלגה הליברלית, אבל מודים לאלוהים שהמפלגה הלאומית בשלטון. הם, האפריקאנרים בממשלה, היו לאומנים וגזענים, אבל לפחות היתה להם תוכנית ברורה איך לשמור בחיים מיעוט של אנשים לבנים בתוך יבשת שחורה. למפלגה הליברלית, לה הצבענו בבחירות וששיקפה את הערכים שלנו, לא היתה תוכנית פוליטית חלופית שנשמעה ריאלית. האפשרות לחיות ביחד, במדינה אחת, שבה כולם יהיו שווים? אל תצחיקי אותי, זו לא היתה אפשרות שמישהו התייחס אליה ברצינות.
"תביני, הסיפור שנולדנו אליו היה, שאם השחורים ישתלטו על המרחב זה יהיה אסון. בשנות ה–80 זה אפילו החריף: אלו היו שנים נוראות בדרום אפריקה, עם אלימות ושנאה בכל מקום. בעיקר האזורים שבהם חיו השחורים, הטאונשיפס, בערו. אז תתארי לעצמך למשל את הסיטואציה הזו: יושבים בסלון בערב ושומעים בחדשות על ההתפרעויות בטאונשיפס. ואז מישהו מהמשפחה מסנן 'תראו איך הם הורגים אחד את השני ושורפים את בתי הספר שבנינו בשבילם'. את מבינה, כל הסיפור היה שהאלימות של השחורים היא תמיד לא ממוקדת ולא הגיונית, והמסקנה היתה שככה הם — אלימים. לא חשבנו על זה כגזענות, פשוט לא היתה דרך אחרת להבין את מה שקורה סביבנו. ידענו שאם השחורים ישלטו בדרום אפריקה, הם, כנראה, יזרקו אותנו לים. והאמת היא, שכפרוגרסיבית, מה שאצלכם היום היו קוראים 'שמאלנית', לא יכולתי להאשים אותם.
"אני חושבת שמבחינה פוליטית, החוויה הכי חזקה שלי של האפרטהייד היתה 'לדעת ולא לדעת'. אלו היו חיים במעין אזור תודעתי אפור: מצב שבו הידיעה והאי־ידיעה מתנגשות ואת צריכה לנווט ביניהן, לדחוף הצדה את מה שאי אפשר להכיל, ולעשות אינטגרציה של הדברים שאת כן מסוגלת להתמודד אתם.
"אז אנחנו, בתור ליברלים, היינו האופוזיציה למפלגה הלאומית. וכן, בהחלט חשבנו על עצמנו בתור הצד הטוב בתוך המערכת. אבל אף פעם לא חשבנו על זה שבעצם כל המערכת היא רעה, והעובדה שאנחנו חלק ממנה היא מרכיב במה שמאפשר לה להיות. אלו היו מחשבות רדיקליות מדי, שהיו שמורות רק לאלו שיצאו נגד המשטר, שישבו בכלא.
"אה, בכלל שאלת על מנדלה, נכון? אז אני חושבת שגם האסירים הפוליטיים — שלא קראנו להם ככה, ולא חשבנו עליהם ככאלה — היו במובן מסוים חלק מאותו לדעת ולא לדעת. בשבילנו, הדרך היחידה לחשוב על כל אלה שהיו כלואים עשרות שנים, היתה דרך שיח הטרור. זה גם היה מגובה בחוקים, כי אסור היה להביע הזדהות עם הפעילות של הארגון של מנדלה, ה–ANC, שנחשב ארגון טרור.
"אז כך קרה שאחרי יותר מ–20 שנים שמנדלה ישב בכלא, ואחרי שהוא כבר נהפך ברחבי העולם לסמל של לוחם חופש — בשבילנו הוא היה סתם עוד טרוריסט, שכלל לא ראוי לזכור את שמו. חייתי בסביבה מאוד ליברלית, ועדיין, לא הכרתי אף אחד שתמך בטרוריסטים. היינו אנשים טובים, באמת. פשוט יש דברים שנמצאים מחוץ לטווח המחשבה. אני חושבת שרוב האנשים שחיים תחת משטרים מהסוג הזה, מהצד הפריווילגי, הם אנשים טובים.
"לפעמים הייתי רוצה להמציא את הביוגרפיה שלי מחדש, לספר שהייתי אחת מאותם בודדים שהבינו כבר אז שהאפרטהייד הוא רוע, שהצטרפו למאבק, שישבו בכלא, שיצאו לגלות. אבל עכשיו אני פתאום חושבת שאולי יש חשיבות גם לחוויה הלא־הרואית הזו, של 'לדעת ולא לדעת'. כי היא יכולה ללמד משהו עמוק על האופן שבו משטרים כאלה מעצבים את התודעה היומיומית של כל האנשים הטובים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים. מבלי שנבין שאנחנו בעצם אלה שמאפשרים לרוע לפרוח".
https://www.haaretz.co.il/opinions/2021 ... 1980c40000