dino כתב: ↑23 אוקטובר 2023, 07:26יש אפשרות לקרוא הכל?
בקיבוצי העוטף מנסים להסתכל קדימה: "המטרה מול עיניי — לחזור הביתה"
מתנדבים עדיין מחפשים שרידים באתר המסיבה בקיבוץ רעים, ובקיבוץ בארי עסוקים בחילוץ ציוד מהבתים. אחד מהם מבטיח: "בשבוע הבא נתחיל לעבוד. נתחיל עם הדבר הכי קטן"
בשבוע האחרון התגבשה בעוטף עזה שגרה חדשה ומשונה. האזור כולו הפך לשטח צבאי סגור מוקף במחסומים שבתוכו נעים כוחות צבא גדולים. ביניהם מסתובבים אזרחים תושבי הקיבוצים ומתנדבים שמנסים לחלץ חפצים וזיכרונות מבין ההריסות ולאתר ולהביא לקבורה שרידי אדם. מפעם לפעם עוברת שיירה קטנה בדרכה להלוויה. ברוב קיבוצי העוטף מתיר הצבא רק לקומץ מלווים להגיע לבית העלמין.
את תובל אסקפה ורועי מייזנר אנחנו פוגשים כשהם מוציאים חפצים מתוך ממ"ד שרוף בקיבוץ בארי. בפנים, מתחת למיטת הנוער בחדר, עדיין שוכבת גופת הכלב של ששת בני המשפחה שנמלטה דרך החלון. הם התחבאו מתחת לשיח בחוץ, ושם נרצחו ארבעה מהם. שני הילדים הצעירים שרדו, כשהוריהם הגנו עליהם בגופם, והצליחו להימלט לבית השכנים.
אסקפה ומייזנר ממלאים קופסה בצעצועים ובגדים שהם מוציאים מהחדר: בובות, דינוזאורים מפלסטיק, אקדח צעצוע — וגם דגל איראן שהמחבלים הרוצחים השאירו מאחור. אחר כך ממשיכים השניים לביתה של נעדרת מהקיבוץ. בני משפחתה ביקשו חפץ שניתן להפיק ממנו דנ"א וכן חפצים ופריטי לבוש עם ריח, כמו בשמים וקרמים. הבית לא שרוף, אבל כתמי הדם והכאוס מעידים על שהתחולל בו. עוד לפני שהחפצים הגיעו לבני המשפחה הם קיבלו הודעה שגופת האם זוהתה.
אסקפה הוא אחראי הגינון ("נויניק") וחבר כיתת הכוננות של בארי. למזלו ביום הטבח של 7 באוקטובר הוא היה מחוץ לקיבוץ, לרגל מסיבת הרווקים שלו. הוא וחברים אחרים הקימו חמ"ל לתיאום בין התושבים לכוחות הצבא. ההקלטות שהתקבלו מהתושבים הנצורים הזכירו לו את אלה שהתפרסמו ממלחמת יום הכיפורים: "פאניקה, צעקות 'איפה הצבא?' וברקע אתה שומע את הקלאצ'ים ואת ה–RPG".
קולו נשבר כשהוא נזכר בבת זוגו, שהיתה נצורה בממ"ד באותן שעות. לדבריו, רק ביום שני בלילה ורק אחרי שהמפקדים בשטח קיבלו החלטות קשות — בהן הפגזת בתים על יושביהם כדי לחסל את המחבלים יחד עם בני הערובה — צה"ל השלים את ההשתלטות על הקיבוץ. המחיר היה נורא: לפחות 112 בני בארי נהרגו. אחרים נחטפו. שלשום, 11 ימים לאחר הטבח, התגלו גופת אם ובנה באחד הבתים ההרוסים. ההערכה היא שגופות נוספות עדיין טמונות בין ההריסות.
מאז יום שלישי אסקפה וצוות כיתת הכוננות שהוקמה מחדש — לאחר שרוב חבריה מתו בקרב — לקחו על עצמם את משימת חילוץ החפצים מהבתים. "יש מטלות רגילות ויש מטלות רגישות", הוא אומר. הסוג הראשון כולל חפצים כמו מכשירי שמיעה, נעליים, בגדים, תעודות זהות ודרכונים, צעצועים או סירים. הסוג השני כולל, למשל, "משפחה שמישהו נעלם לה, והם מחפשים דנ"א או חולצה מהסל כביסה עם ריח של אמא שלהם".
לדבריו, "עדיין חסרים לנו הרבה חלקים בפאזל. חבר שלי הציל את שני הילדים שלו, הוא החביא אותם מתחת למיטה ופתח את הממ"ד ונעמד כדי שיקחו אותו. הם רצחו אותו אבל רציתי לדעת אם הם ירו בו בפנים? האם הילדים שמעו את זה? למזלי — למזלם — כנראה שזה לא קרה לידם. זה קצת מנחם. אולי מנחם זו לא המילה הנכונה".
הוא מוסיף כי היו משפחות שאמרו שאין סיכוי שימצא דבר בבתיהם, אך הוא בכל זאת מחפש. "אפילו דברים קטנים, אפילו סיר או חפץ של איזה ילד, איזה צעצוע. הייתי בקשר עם בת כיתה שלי שאמה נעדרת. מצאתי שני אלבומים, עכשיו היא קיבלה הודעה שאמה שלה נרצחה. אני רואה זירות שעדיין מדממות, אתה רואה איפה גררו ואיפה ירו. אף אחד לא רוצה לראות את זה. אנחנו חבורה של אנשים עם נפש חזקה. אני לא חושב שאני שונה מכולם, אבל בינתיים זה עליי".
שלשום בא לבקר בקיבוץ ח"כ שמחה רוטמן. אסקפה הסתער עליו בצעקות וכמעט גירש אותו פיזית מהמקום. "הורדתי את משקפי השמש ואמרתי לו 'תסתכל לי בעיניים, איך אתה מעיז לבוא לפה. תעוף! יש לך דם על הידיים, זה עליך ועל כל החברים שלך'. הוא בא לשים לי יד על הכתף, צרחתי עליו: 'רצחת פה יותר מדי אנשים'. אני לא זוכר את עצמי ככה, הייתי בטוח שאני ארביץ לו. שלא יבואו לסיבוב פוליטי, איפה הם היו כשטבחו בנו במשך שש שעות. הוא לא העז להרים אלי את המבט".
BMW בפרדס
ליד הכניסה לקיבוץ רעים אנחנו פוגשים את מאיר בראל ועוד מתנדבים מארגון 360, שהתפצל באחרונה מזק"א ועוסק בטיפול בזירות אסון. הארגון קיבל על עצמו את המשימה המורבידית של חיפוש פיסות אדם באזור בו נערכה מסיבת הטבע "נובה" בבוקר המתקפה של חמאס. מתנדביו חילקו את השטח לרצועות ברוחב 20 מטרים שנסרקות באמצעות ג'יפים וברגל.
מדי פעם הם מאתרים בשדות חלקי גופות או גופות שלמות. כשהתלוונו אליהם לאחת הסריקות, הם גילו רכב BMW בתוך פרדס תפוזים. קליעים ניקבו את הדלתות והמושב ליד הנהג כוסה בכתם דם גדול וברסיסי זכוכיות. מאחור הונחה גיטרה קטנה של ילדים. "על פי העדויות ועל פי חקירות המחבלים, המבלים ברחו לכיוון מושב פטיש", מסביר בראל. "אנחנו מחפשים בפרדסים, בשורות של כרוביות אנחנו סורקים את השטח. מרימים כל אבן ובודקים מתחת לכל עץ".
לדבריו, "יש כל מיני סימנים בשטח. ריח זו האינדיקציה הראשונה. חוץ מזה צבע, האדמה משנה את הצבע שלה. יש גם רחש של רימות וזבובים, ורואים סימנים ללחימה: כדורים, ירי". המתנדבים מבחינים בין "איבר שנפש תלויה בו" — כלומר שהימצאותו מעידה בהכרח שהאדם מת — המועבר למכון לרפואה משפטית; לבין שרידי דם וחלקים קטנים שמובאים לקבורה.
אתמול הם מצאו גופה נוספת של אחד המחבלים. "הוא היה לבוש בחולצה של עז א־דין אל קאסם (הזרוע הצבאית של חמאס, נ"ח), אבל הוא נראה אפריקאי", אומר בראל. "אמרו לי שליד ניר עוז מצאו עשרות כאלו. יש לי תחושה שזה חלק מההירדמות שלנו. יש פה שכירי חרב מאפריקה שהתקבצו לקראת המתקפה הזו. נכון לעכשיו אני באדרנלין מאוד גבוה. אני מאוד דרוך, בכל שנייה יש טלפון. אבל זה חוזר אלי בלילות, אני לא מצליח לסגור את היום. אתמול הייתי בחתונה בבני ברק ולא הצלחתי להבין למה רוקדים. למה הם שמחים, איך אפשר".
בימים כתיקונם בראל הוא רב באחד המושבים בשפלה, וגם שף ושותף ברשת מסעדות. אחד משותפיו הוא בן שמעוני, שהיה במסיבה ברעים, הצליח להימלט מהמחבלים — אבל חזר כדי לחלץ פצועים ונהרג. במתחם המסיבה הולכות ומיטשטשות הראיות לטבח. הגופות הועברו לזיהוי ולקבורה, כלי הרכב השרופים פונו. פה ושם אפשר לראות את האדמה ששינתה את צבעה.
בתחילת השבוע עוד עמד במקום מבנה יביל ששימש למכירת הכרטיסים למסיבה. בתוכו התחבאו בזמן הטבח חמישה מבלים במשך ארבע שעות, כשהם פצועים ומבוהלים עד מוות. בשלב מסוים הם נשדדו על ידי אדם חמוש מעזה שדרש את כספם. "עכשיו הוא כבר יודע בוודאות שאנחנו פה, ולנו אין לאן לברוח", כתב תומר מבראכה, אחד מהחמישה, בפייסבוק.
"בראש שלי אני כל הזמן חיכיתי שיחזור עם עוד חברים וירסס אותנו, יגמור את הסיפור. כבר קיבלתי את הגורל שלי והבנתי שפה זה יסתיים, שאני כבר הולך למות ושום דבר כבר לא משנה כי אני כבר מת", כתב מבארכה. למרבה המזל, המחבלים דילגו על החדרון בו הסתתרה הקבוצה ואחרי ארבע שעות הגיעו חיילים שחילצו אותם. "איך אפשר לבוא ולהילחם בילדים שבאו לחגוג אהבה?", שאל מילואמניק שאבטח את המקום השבוע.
בכל הימים הרבים בהם שוחחנו עם ניצולים ופליטים מקיבוצי עוטף עזה, אסקפה מבארי היה הראשון שדיבר על שיקום וחזרה לקיבוץ. לא בסוף המלחמה לא בעוד חודשים, אלא עכשיו. לדבריו, "אני פנאט של הקיבוץ. אני אוהב את המקום, את האנשים את ההוויה. חטפנו מכה שאין מילים לתאר אותה. משבת עד שלישי היינו בשוק, אבל עכשיו יש משהו בעשייה שמחזיר אנשים לתלם, שמחזק את הקהילה. ברור לי שלא כולם ישארו וזה בסדר. אף אחד לא ישפוט אף אחד. אני יכול להגיד תודה לאלוהים, שאני לא מאמין בו, שהמשפחה שלי יצאה מזה".
בינתיים מפקדי הקיבוץ, שהפך לבסיס צבאי, לא מאשרים לו לשוב ולישון בביתו. הוא וחבריו לכיתה ישנים בחדרים שהוקצו להם ליד החיילים. החשש הוא שבשעות הלילה הם יזוהו בטעות כמחבלים. אבל אסקפה נחוש לחזור לבית ולשקמו. "בתור נויניק יש לי רישיון לבובקט (מחפרון, נ"ח)", הוא מוסיף. "אני רוצה לא לחכות לסוף המלחמה. אני רוצה להתחיל לשקם עכשיו, אני לא יכול לסבול את ההרגשה שאני כמו פליט. בשבוע הבא נתחיל לעבוד. נתחיל עם הדבר הכי קטן, גם ככה זה יקח שנים. אני אחפור, אני אחתוך את העצים שנפלו. המטרה מול עיני — לחזור הביתה. אני לא רוצה רחמים, רק תנו לי לחזור הביתה".
אסקפה מוסיף: "אני מסתובב בקיבוץ בתור נויניק ואומר לעצמי: 'אללה יוסטור כמה עבודה יש לנו'. אתמול הלכתי הביתה להביא כמה דברים ומצאתי את עצמי משקה את הגינה. זה נותן תקווה. שעדיין יש פה עוד חיים".
חוקים ואיסורים שאין מקורם ב"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הם מרושעים מטבעם. לפי מדד זה הדת היהודית קרובה למעמד של רשע מוחלט.
لا إله
מי שמאמין ולא מפחד, הריהו שקול למחבל מתאבד.
נא לא לצטט הודעות של אנשים לא ראויים, שיישאר מוסתר, תודה.
