אדום נחמד כתב: ↑18 יוני 2022, 22:20
כשיהודי ימני מבצע פיגוע דריסה ביהודים שמאלנים, זה לשרשור הזה או לשני?
Sent from my M2003J15SC using Tapatalk
הפיגוע בוצע בהפגנה בתל אביב. הנה הנאום של ד"ר מאיר ברוכין בהפגנה:
ערב טוב ושבוע טוב,
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-20 באוגוסט 1967 אמר ראש הממשלה לוי אשכול:
"לפני עשרים שנה עשינו עבודה והיא גרמה לכך שישנם פליטים. עתה ישנם שוב פליטים נוספים ואנו רוצים להתפטר מהם פעם נוספת, ואיננו אומרים בנושא זה דבר." זו לא הייתה אמירה יוצאת דופן. זו הייתה המדיניות. כבר בישיבת סיעת מפא"י מיוני 1950 אמר אלוף פיקוד דרום משה דיין: "אני מקווה שבשנים הקרובות תהיה אולי עוד אפשרות לביצוע טרנספר של הערבים... מארץ ישראל, וכל זמן שאפשרות מעין זו באה בחשבון, אין אנו צריכים לעשות כל דבר העומד בניגוד לכך." ב-1970 פיקד סגן אלוף יעקב קדם על גדוד הנח"ל 903, שהשתתף באחד משני המבצעים שנועדו "לרוקן" את רצועת עזה מפלסטינים. קדם הביע צער על ההזדמנות שהוחמצה בזמן המלחמה: "אולי זה לא יפה, אבל תמיד אמרתי, שמה שאפשר לעשות ביום אחד של מלחמה, או מיד אחרי המלחמה, אי אפשר לעשות בחמישים שנות שלום. חשבתי שאפשר לתקן את מה שפספסנו ב-48, אבל בסופו של דבר גם ב-67 פספסנו וזה מחדל."
הגענו לכאן הערב, במלאת 55 שנה לכיבוש של מלחמת 1967. מה שנכבש באותה מלחמה לא היו השטחים. לשטחים אין מודעות. הם לא יודעים מי מחזיק בהם. מה שנכבש באותה מלחמה הם מיליון וחצי בני אדם שחיו באותם שטחים. כחמישה מיליון חיים בהם כיום. בני אדם הנמקים כבר כמה דורות תחת הכיבוש. פלסטינים משוללי זכויות בסיסיות, זכויות שמדינת ישראל מונעת מהם. פלסטינים משוללי כבוד בסיסי ויכולת לקבל החלטות באופן עצמאי. הכיבוש הזה, של הפלסטינים, לא החל ב-1967. הוא החל ב-1948 ואף קודם לכן. שני הכיבושים הללו קשורים זה בזה. לא ניתן להפריד ביניהם.
שני הכיבושים הללו מבטאים מדיניות הכוללת לא רק את הרצח חסר ההבחנה של הפלסטינים, לא רק את הטיהור האתני, לא רק את המעצרים ההמוניים והמעצרים המנהליים, לא רק את הריסת הבתים והחרמת הרכוש, לא רק את הגבלת חופש התנועה וחופש הביטוי, לא רק את גזלת האדמות, כריתת עצי הזית וסתימת בורות המים. מדינת ישראל מנהלת, כבר כמה דורות, מסע שיטתי מאורגן למחיקה של הזהות הפלסטינית. למחיקה של הפלסטינים מן הזיכרון.
לשם כך מגויסים כל המערכות והמוסדות הממלכתיים. מערכת החינוך, התקשורת, הצבא, המשטרה, הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט. כל אלה נוטלים חלק בהנדסת ההכרה והתודעה של הציבור. כל אלה שותפים להנצחה של הפלסטיני כאויב. כל אלה מקשים על רבים מאתנו להאמין באפשרות שניתן לחיות יחד בשלום. כל אלה מייצרים ואחראים על הסוציאליזציה הממלכתית. סוציאליזציה שבה יש מקום רק לנרטיב אחד המוזרק במשך שנים, ישירות לעורק הראשי. על כל מי שמעז לקרוא תגר על מכונה משומנת זו מופעלים לחצים אדירים. הוא זוכה לקיתונות של נאצות. הוא סופג איומים לפגוע בו ובבני משפחתו. הוא מוקע בקהילתו ומפוטר מעבודתו.
אבל המקום בו נכפית אמת אחת הוא המקום בו צומח השקר. הוא המקום בו צומח הרשע. הוא המקום בו צומחים האכזריות והברוטליות. הוא מקום בו לא מתאפשרת חשיבה עצמאית. חשיבה פורצת גבולות, שוברת מוסכמות. חשיבה הקוראת תגר על מוקדי העוצמה. זהו המקום בו אנו חיים. מאז ועד היום. את המקום הזה אנו שואפים לשנות.
בתגובה על פעילותינו, עושים לנו דה-לגיטימציה. קוראים לנו בוגדים, שתולים, עוכרי ישראל. שולחים אותנו לעזה. מאשימים אותנו ב"שנאת הבית". אבל אנו יודעים עד כמה הביקורת והמחאה שלנו איננה נובעת מ"שנאת הבית" אלא מ"אהבת הבית". מן הרצון שהבית יהיה טוב יותר. בית שדייריו יהיו מחויבים לאמות מידה מוסריות, שיידעו מהו הצד הנכון של ההיסטוריה ויבחרו בו, גם אם יידרשו לשלם מחיר אישי. מחיר שיהיה גדול ככל שיהיה, לעולם לא יתקרב למחיר אותו משלמים הפלסטינים עשרות שנים.
הפלסטינים לא יחיו תחת כיבוש לנצח. לא משנה להם אם הברך הלוחצת על צווארם עושה זאת בהוראת ממשלת נתניהו או בהוראת ממשלת בנט-לפיד, או בהוראת הממשלות הקודמות. את הברך הזאת יש להסיר עכשיו. לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים או בעוד חמש שנים. ולמי שחושב שזה תרחיש לא מציאותי. מי שלפעמים מרגיש קרוב לרגע של שבירה, אני אומר שאין לנו אופציה להתייאש. נדרשים מאתנו התמדה ואורך רוח, עד שתוסר הברך. וכשתוסר הברך הזאת, ניתן יהיה להתחיל תהליך של הכרה, של תיקון, של פיצוי, של פיוס. אז יוכלו ילדים יהודים ופלסטינים ללמוד יחד, לשחק יחד, ולדבר זה בשפתו של זה. אז יגיע היום, והוא יגיע, בו יחיו יהודים ופלסטינים בארץ הזאת בשלום, בכבוד, בשוויון, בידידות ובשיתוף פעולה.