עוד על הקשר בין רצח שירין אבו עקלא, תרבות השקר של דובר צה"ל, וגרוע מכך, יישור הקו של התקשורת הישראלית, שלא עושה את תפקידה הבסיסי של עיתונאות – חיפוש ודווח האמת.
שארל אנדרלין כתב הערוץ הצרפתי, אזרח ישראלי, בן לניצולת שואה שבעצמו ספג אנטישמיות בילדותו, מה שהביא אותו לרצות להיות עיתונאי בבגרותו.
בין מוחמד א־דורה לשירין אבו עאקלה
"על הפער בין "עיתונות" מטעם לבין עיתונות אמיתית ומקצועית למדתי על בשרי בעשרות השנים שבהן שימשתי כתב חוץ וראש רשת שידור זרה בישראל. זה התחיל באירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996. אז גיליתי שקיים בישראל עולם מקביל של מציאות אלטרנטיבית. למרות עמדת מערכת הביטחון ובלי כל תיאום עם הוואקף, החליט ראש הממשלה אז בנימין נתניהו לפתוח את המעבר התת־קרקעי המקשר בין הכותל לוויה דולורוזה. למחרת החלה מחאה פלסטינית, ואני, שהייתי ראש המשרד של הערוץ הצרפתי France2, צילמתי כתבה בכניסה לאל־בירה, ששם זרקו צעירים פלסטינים אבנים על כוחות צה"ל שהיו פרושים בשטח. החיילים ירו תחילה כדורי גומי ובשלב כלשהו החלו להשתמש גם באש חיה. בתגובה, שוטרים פלסטינים, שהיו בצד המפגינים, השיבו אש חיה אל הכוחות הישראלים. האירוע הזה הדליק את כל האזור.
למחרת קיבלתי טלפון נזיפה מדובר צה"ל, תת־אלוף עודד בן־עמי. הוא טען שהפלסטינים הם שפתחו תחילה באש חיה. השבתי לו שלא כך היו הדברים, שהרי הייתי בשטח וראיתי את המתרחש במו עיני. בקרבות נהרגו עד הפסקת האש 17 חיילי צה"ל ו–100 פלסטינים. לא הסיקור העיתונאי מהשטח הוא שקבע את הנרטיב הישראלי, אלא הדוברות הרשמית: מבחינתם האחראים הבלבדיים לאירועי הדמים היו יאסר ערפאת והפלסטינים.
ארבע שנים לאחר מכן, ב–30 בספטמבר 2000, שידרתי כתבה שלימים נהפכה ל"פרשת מוחמד א־דורה". את התמונות, המראות את מותו של ילד בזרועות אביו מול עמדת צה"ל בעזה, צילם טלאל אבו־רחמה, עובד מהימן וּותיק של France2. הכרתי היטב את המקום שבו התרחש הירי ולפי עדותו של טלאל הבנתי שהירי הקטלני יכול לבוא אך ורק מהצד הישראלי. התמונות הקשות שודרו ברחבי העולם וגרמו מבוכה קשה למפקדי צה"ל ולהסברה הישראלית.
חודש לאחר התקרית נודע כי אלוף פיקוד הדרום יום טוב סמיה חוקר את האירועים לצד הפיסיקאי נחום שחף, שזכה בפרס משרד המדע אך משמש לעת מצוא גם "מומחה" לחיזוק תיאוריות קונספירציה. אלינו, שצילמנו ושידרנו מהשטח, לא היתה כל פנייה. לפיכך הודענו לצה"ל ולמשרד הביטחון ש־France2 תשתתף אך ורק בחקירה בלתי תלויה בפיקוח משפטי. בדיעבד, טוב עשינו: התוצאה סומנה מראש. האלוף סמיה אמר לכתב הרשת האמריקאית CBS, בוב סיימון, כי הוא מתכוון להוכיח שמוחמד א־דורה לא נהרג מאש חיילינו. כעבור כמה ימים אכן הציג את "ממצאיו", וקבע שהסיכוי שהילד מת מאש פלסטינית גבוה יותר מהסיכוי שהאש נורתה מהצד הישראלי.
עם השנים השתנה הנרטיב לרעת מה שקלטה המצלמה. כמה גורמים החלו לטעון בנחישות שהירי בא מהצד הפלסטיני, ולפי גרסאות מרחיקות לכת עוד יותר התמונות בוימו מלכתחילה, ולמעשה העלילו עלינו ששידרנו שקר. אין דבר רחוק מן המציאות ומן האמת כמו ההאשמה המופרכת הזאת.
עברו שנים. ארגון "שורת הדין" עתר לבג"ץ ודרש לשלול את תעודות לע"מ שלי ושל כל עובדי France2 בארץ. בדיון לפני נשיאת בית המשפט העליון אז, השופטת דורית בייניש, והשופטים אסתר חיות ויורם דנציגר, חזרנו והדגשנו כי הכתבה צולמה ונערכה בהקפדה על כל הסטנדרטים העיתונאיים המקצועיים. הוספנו ששידרנו את כל התגובות הרלוונטיות, לרבות תגובות צה"ל, ושמאז התקרית התחייבנו רשמית לשתף פעולה בחקירה בלתי תלויה של הפרשה, ולהעמיד לעיונה של חקירה כזאת, אם תקום, את מלוא החומר שבידינו. ועוד טענּו כי מעמדה החוקי של ועדת הבדיקה בראשות אלוף פיקוד הדרום אינו ברור, שכן היא היתה פרי יוזמתם של אזרחים ומעולם לא הוצא לה כתב מינוי. העתירה נגדנו נדחתה.
פרשנים ישראלים קבעו שתקיפת מלווי ארונה של אבו עאקלה היתה "פיגוע הסברתי". נכון, זה לא מצטלם יפה, אבל זה מה שחשוב?
ב–16 בינואר 2009, בשלהי מבצע "עופרת יצוקה", נורה בעזה פגז צה"לי אל ביתו של ד"ר אבו אל־עייש, מומחה להפריה מתל השומר. שלוש בנותיו ואחייניתו נהרגו מיד, בת רביעית וקרובת משפחה אחרת נפצעו קשה. אמנם סמוך למועד האירוע קיבל צה"ל אחריות למקרה, אך לאחר מכן דובר צה"ל ושאר גורמים פרסמו גרסאות מרובות, ובהן הטענה כי בוצע ירי מביתו של הרופא לעבר צה"ל או שטיל של חמאס הוא שפגע בבית. טענות חסרות שחר ומקוממות. ד"ר רונן ברגמן סיפק הסבר אחר וכתב ב"ידיעות אחרונות" כי "אחד מגורמי הפיקוד הזכיר את פרשת מותו של הילד מוחמד א־דורה בספטמבר 2000, שהפך לסמל להתנהגות ברוטלית של ישראל כלפי הפלסטינים בשטח. כעבור כמה שנים טען תחקיר של הטלוויזיה הצרפתית כי מי שירה בא־דורה היה בכלל פלסטיני". שקרים על גבי טעויות, והכל כדי לתמוך בנרטיב מועיל לישראל. לבסוף לא היתה לצה"ל ברירה, והוא הודה כי כוחותיו הם שירו את הפגז שפגע בבית המשפחה.
פרשת א־דורה שבה וצצה במאי 2013. על פי הנחיית ראש הממשלה נתניהו, פרסם המשרד לעניינים אסטרטגיים דו"ח אישי נגדי, ובו נקבע כי אין הוכחה שמוחמד א־דורה נפצע קשה ושהכתבה ששידרתי היתה בלתי מקצועית, ובכך כביכול פגעתי בשמה הטוב של מדינת ישראל בעולם. עורכי דיני ביקשו לקבל את כל ממצאי הדו"ח ואת שמות כל המומחים שהשתתפו בהכנתו, אך לא נענו. אחד המומחים שהתראיין אף טען שמוחמד א־דורה כנראה עדיין חי בעזה. בשלב הזה התחייבה France2, פומבית ורשמית, כי אם יתברר שהילד חי, כנטען, היא תביאו לשידור ביומן הערב, בזמן שיא הצפייה והרייטינג. הילד לא נמצא, כמובן, עד עצם היום הזה.
ושוב, שנה לאחר מכן, במאי 2014 שוב הדהדה פרשת א־דורה בתקשורת הישראלית. הפעם בנוגע לשני צעירים פלסטינים שנהרגו ב"יום הנכבה" לא רחוק מכלא עופר. דובר צה"ל הכחיש שצה"ל ירה אש חיה לעבר הנערים, וטען כי נורו כדורי גומי בלבד.
ארבעה ימים לאחר מכן שודרו צילומים ממצלמות האבטחה של חנויות סמוכות, ובהם אפשר לראות ששני הצעירים הולכים ופתאום נופלים. בניגוד לטענות צה"ל הוכיחו הצילומים האלה שלא היו מהומות בשטח, ולא זריקות אבנים או בקבוקי תבערה, ושהנערים נורו בגבם. כמה גורמים, ובכלל זה ברשתות החברתיות, הפריחו לאוויר טענה כי התמונות מהמצלמות מבוימות, "כמו בפרשת א־דורה", אך הפעם שני הצדדים הסכימו לחקירה משותפת. אחרי בדיקה בליסטית של הכדורים שהוצאו מאחת הגופות נקבע שאחד מלוחמי מג"ב הוא שירה את האש הקטלנית, בניגוד למה שטען הצבא.
פרשת א־דורה שוב עלתה לכותרות — איך לא — בעקבות מותה של כתבת אל־ג'זירה שירין אבו עאקלה. לא הופתעתי לראות בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 12 את אותו עודד בן־עמי, הפעם בתפקיד מגיש החדשות, מנתח את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כסכסוך תודעתי. בעזרת מי? ניחשתם נכון: אותו פיסיקאי ומומחה לחיזוק קונספירציות, נחום שחף, שאצלו הפלסטינים תמיד אשמים. גם כאן ניסה שחף להוכיח שהירי שפגע באבו עאקלה היה פלסטיני.
דיונים הזויים לא פחות על הסברה ועל תדמיתה של מדינת ישראל שבו ועלו באולפנים ובתקשורת הישראלית, לאחר ששודרו התמונות המזעזעות של משטרת ישראל תוקפת את מלווי ארונה של אבו עאקלה. כמה פרשנים קבעו שמדובר ב"פיגוע הסברתי". נכון, זה לא מצטלם יפה, אבל זה מה שחשוב? ההסתערות הזאת של שוטרים על המלווים ונושאי הארון נתקלה בקהות חושים בקרב כמה מהכתבים והפרשנים. חוסר האמפתיה כלפי קולגה למקצוע, לא משנה היכן עבדה ומה שידרה, זעק לשמים בתוכניות אקטואליה רבות. כתבת אל־ג'זירה סיקרה את העולם המקביל שהצופים בישראל כמעט אינם רואים: את הסבל ואת השכול של הפלסטינים.
בהיותי עיתונאי צרפתי וגם אזרח ישראלי, תפקידי היה לצלם ולשדר את שני צדי הקונפליקט באופן נאמן למציאות, מקצועי ומאוזן. כך פעלתי תמיד ובלא יוצא מן הכלל. אבל אין מה לעשות, הכיבוש מצטלם רע. שום הסברה לא תשנה את המציאות הזאת.
בבאיו, עיירה קטנה במערב צרפת, מוצבת אנדרטה יחידה במינה בעולם, המנציחה עיתונאים מרחבי העולם שנהרגו בעת מילוי תפקידם. שמה של שירין אבו עאקלה יצורף ליותר מ–3,000 שמות שכבר חרוטים באבן. הכרתי כמה מהם".
הכותב הוא עיתונאי וסופר ישראלי־צרפתי, ועמד בראש שלוחת France2 בישראל במשך עשרות שנים
בין מוחמד א־דורה לשירין אבו עאקלה
