סיפורי גבורה

[סומך]

כבד לי ואני כבר מרגיש זקן בעשר שנים, אז חשבתי לנסות להתרומם קצת עם אשכול סיפורי גבורה
לדוגמא:

ערן צורף מקיבוץ מגן,
שישר אחרי האזעקות בשבת בבוקר עלה לנקודת תצפית גבוהה לתצפת וראה שיירה מגיעה והוריד 15 מהם בבודדת, והזעיק את כולם.
שנים הוא נחשב בקיבוץ כ"משיגנע", זה שכל אזעקה בכל מבצע ובכל תקופה, היה עולה לנקודת התצפית הזו לתת מבט.

[אדום עד לגרדום]

גיבורי ישראל

[סומך]

רמי גולד, אחי, גר בקיבוץ בארי. הוא בן 70, צנחן לשעבר, בוגר מלחמת יום כיפור, שלום הגליל ואין ספור פעולות אחרות. בשבת בשעה 7:00 בבוקר, כשנשמעו האזעקות הראשונות, רמי לקח את האופניים ונסע לתאג"ד לראות אם אפשר לעזור. שלחו אותו לאסוף פצוע מאחת השכונות. רמי ניגש למירפאה לקחת את הקלנועית שלהם, שם כבר היו שני פצועים והרוג. הוא לקח נשק ומחסניות מההרוג והפצועים ונסע לאסוף את הפצוע. כשהגיע מצא את הפצוע עם פצע יריה, כשרצה להעמיס אותו על הקלנועית, יצא בחור נוסף (יוסי בכר, אלוף במיל') מאחורי מחסה והזהיר את רמי לא לנסוע מכיוון שיורים. בדיוק ברגע זה נפתחה עליהם אש תופת. רמי גרר את הפצוע למחסה ולאחר שהאש שככה, הסתבר לו שהפצוע מת מפצעיו. רמי ויוסי תפסו מחסה במרפסת של בית, אחד מכל צד, ונהלו קרב יריות עם המחבלים. בכל פעם שפגעו במחבל, הומטרה עליהם אש ונזרקו עליהם רימונים. בשעה 3 אחה"צ נגמרה להם התחמושת. ליוסי נשאר כדור אחד בקנה ולרמי, אקדח שלקח מהפצוע שמת. הם זחלו למחסן מאחורי הבית וחיכו. בשעה 4, הגיעו פתאום שני חיילים, שנתנו להם תחמושת וטלפון להתקשר. זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לנו שהם חיים. החיילים המשיכו, ורמי ויוסי חזרו למחסה שלהם והמשיכו לצלוף במחבלים. בסה"כ הם פגעו ב 14 מחבלים. בשעה 7 בערב, הגיעו חיילים נוספים לפנות אותם. הם הוציאו מהבית שלידו תפסו מחסה את זוג הזקנים והמטפלת שלהם שהיו בממ"ד ופינו אותם לכיוון שער הקיבוץ. אחי נשאר עוד מס' שעות לעזור לחיילים להוציא את אלו שהסתגרו בממ"דים וחששו לפתוח. רק לקראת 10 בלילה הוא התפנה לסורוקה לטפל בפגיעת רסיס רימון שספג בירך. אחי הגיבור.

[סומך]

עידו סומך, נהג טנק בחטיבה7:
בסביבות 7 בבוקר הייתה לנו הקפצה בגלל גשם סגול, נכנסנו לטנקים ושמענו בקשר שהרבה מחבלים מתקרבים לגדר, ונסענו הטנק של הממ שלי והטנק שלנו, הממ שלי עלה לעמדת אש 106 ואנחנו נסענו לגדר לכיוון עמדת אש 91.
בגדר נתקלנו בסביבות ה10-15 מחבלים חיסלנו אותם עם פגזים ודרסתי אחד.
אחרי שחיסלנו אותם התחילו להיכנס עשרות של מחבלים לשטח הארץ, ירו טיל נ״ט על הטנק שלי, מפקד הטנק שלי, שי לוינסון, עף מהטנק וככל הנראה נהרג, התותחן שלי אריאל אליהו נשאר בטנק, אבל באותו הזמן נראה כמת, והטען שלי אופיר טסטה עף גם הוא מהטנק וחשבתי שגם הוא נהרג בזמן שהטנק עולה באש מאחורה.
הטנק התמלא בעשן, פתחתי מדף נהג וברחתי עם הטנק תוך כדי שיורים על הטנק טילי נ״ט ללא הפסקה.
התחלתי לנסוע לכיוון המדינה, ועצרתי בדרך בשביל לבדוק אם התותחן שלי במקרה עדיין בחיים, וכשעצרתי הטען שלי אופיר טסטה צעק לי ״סומך״ והבנתי שהוא בחיים, יצאתי מהר מתא הנהג וראיתי אותו שוכב על הצריח מלא בכוויות מכף רגל ועד ראש ובסוג של הלם קרב, אמרתי לו להיכנס לטנק ובדקתי את התותחן שלי (אריאל אליהו) שהיה לו דופק חלש מאוד והוא נשם ממש חלש, אז ניסיתי לחלץ אותו מהטנק בזמן שהטען שלי אופיר טסטה היה על הצריח ושמתי פה שככל שאני מושך אותו כך אני גם מוריד ממנו את עורו השרוף.
אופיר טסטה, שהיה על הצריח, קלט דויד צהלי מתקרב לכיווננו, סימנו לרכב הדויד לעצור במטרה שיעזור לנו, הוא עצר לידנו ויצאו ממנו 2 מחבלים, הטען שלי אופיר טסטה קפץ חזרה לטנק וצעק לי שזה מחבל, נכנסתי מהר לתא נהג דרסתי אותו ואת הדויד ונמלטנו משם, המחבל השני פתח עלינו באש אך לא פגע בנו.
בסופו של דבר לאחר הרבה זמן נסיעה הגענו לאיזור קיבוץ רעים, שם התקיימה מסיבה בשם ״הנובה״, וראינו שם באיזור קרב ירי של מחבלים מול שוטרים אשר בו נראה כי המחבלים מנצחים, חסמתי את המחבלים עם הטנק שלא יפגעו בשוטרים, והטען שלי אופיר טסטה שהיה בסוג של הלם קרב יצא מהטנק ללא הנשק שלו והלך לשוטרים.
לאחר מספר דקות ראיתי את המחבלים מסתובבים מסביב לטנק בביטחון והבנתי שהשוטרים מתו והטען שלי גם (אני לא יודע בוודאות פשוט לא ראיתי אף חייל או שוטר בחיים),
ראיתי שטיפסו לי על הטנק כ5-10 מחבלים והייתי מוכן עם הm-16 לכיוון מדף המפקד שהיה הפתח היחידי, ראיתי מחבל משם שגילה שיש חייל חי בתוך הטנק, הוא נבהל וזרק עליי את הנשק שלו, ובתגובה יריתי בו וחיסלתי אותו.
לאחר מכן נכנסתי מהר לתא נהג בזמן שזרקו לי כמה רימונים לתוך הטנק חלקם התפוצצו וחלקם לא. למזלי הספקתי להכנס לתא הנהג, הרגשתי את ההדף ושמעתי את קולות הפיצוץ ובמזל לא נפגעתי מהם.
נסעתי משם תוך כדי שאני דורס מחבלים ועושה המון בלאגן עם הטנק בכדי להעיף אותם ממני דרסתי כמה רכבים נטושים והמשכתי להתרחק מהאיזור עד שהטנק כבר כמעט לא זז וכל החלק האחורי של הטנק עולה באש ,הטנק נעצר.
בדקתי שוב את הדופק של התותחן שלי (אריאל אליהו) שהפעם לא היה לו דופק והפסיקו לו הנשימות, יצאתי מהטנק הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב את הטנק העולה באש ושיש מחבלים בעקבותיו.
יצאתי עם קסדה שכפצ ונשק, פגשתי 3 אזרחים שלאחד מהם ירו בחזה והוא נפטר ככל הנראה, עוד אחד שירו לו בישבן ועוד אחד שלא נפגע, הם היו מאוד לחוצים, הכנסתי אותם אל הרכב שלהם ונסענו משם כשאני נוהג(לפי מה שזכור לי שמם היה צורי ואביעד), נסענו דקות אחדות עד ששמנו לב שאנחנו מכותרים. בשלב הזה התחלפתי עם צורי שינהג מכיוון שלי היה נשק ויכלתי לתפעל במידת הצורך, נעצרנו באיזשהו שלב באמצע היער והתחבאנו חצי גוף מתחת לרכב שלהם, לאחר 40 דקות בערך שאנחנו שומעים הרבה צעקות של ערבים והרבה ירי, והעמדנו פני מתים, כחמישה מחבלים לא חמושים התקדמו לכיווני וחשבו שאני מת וניסו לקחת לי את הנשק, יריתי וחיסלתי את אחד המחבלים שניסו לקחת לי את הנשק. נאבקתי בהם תוך כדי שהם דופקים לי סלעים לראש, שברו לי את הלסת, ארובת העין, הלחי, האף והמון שיניים, וחתכו אותי עם סכין, ובזכות זה שהייתי עם קסדה הם לא הרגו אותי אלא רק פצעו אותי קשה. הצלחתי להדוף אותם בכל כוחותי אך הם הצליחו לחטוף לי את הנשק וניסו לירות בי אך לא הצליחו (אני לא יודע למה).
ברחתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לשיח שבו התחבאו גבר ואישה (בת שבע מאושר ועילי מלכה). התחבאתי איתם בעודי פצוע במצב כזה במשך בערך 6 שעות שבהם מחבלים עברו על יד השיח ובמזל לא הסתכלו ימינה וראו אותנו, במהלך ה6 שעות המשכתי לדמם מהפנים, הם עזרו לי מאוד וגם זיהו מתי הגיע החילוץ והרבה בזכותם אני חי.
בזמן שטופלתי בסורוקה ניגש אליי אזרח פצוע קל מריסיסים והחל לברר האם אני הטנקיסט שהצליח להסיח את דעתם של המחבלים ובזכותו הציל מאות מאירוע המסיבה.
עידו סומך
נהג טנק 2ב מלכות החרמון גדוד 77

[ארז שדה]

גיבור על, לא ייאומן

[סומך]

עיטור העוז.
Oz Davidyan Adv
שבת, 6:22 בבוקר. משפחת דוידיאן ממושב מסלול הסמוך לאופקים מתעוררת לקולות הפגזות וירי. עוז (52) ואשתו רצים עם שלוש הבנות שהיו איתם בבית באותה עת לממ"ד וסוגרים את הדלת. באותו רגע מקבל עוז הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית מגיסו, שהיה באותו זמן בחווה של המשפחה הסמוכה לאתר מסיבת הטבע: "יש כאן מלא ילדים פצועים. מי יכול לעזור?". עוז יוצא מהממ"ד, מכניס אליו כמה בקבוקי מים וטס לשטח. שם הוא חובר לאחיותיו ולאחיו שגרים במושב פטיש הסמוך.
עוז נכנס לשטח ומחפש צעירים חיים הזקוקים לחילוץ. כשהוא מוצא אותם, מתחבאים בקקטוסים, בשיחים, פצועים ומגואלים בדם, יחפים, בוואדיות, במחסות, מבוהלים עד מוות - הוא מעלה אותם לטנדר 4X4 שקיבל מהעבודה ומוריד אותם בחווה או בפטיש, אצל אימו ואחיותיו שקולטות אותם.
הוא מכיר את דרכי העפר כמו את כף ידו, ויודע שזו הדרך היחידה לנסוע בה, כי הכביש חסום ממכוניות ומגופות. במשך השעות הארוכות האלו ירי המחבלים לא פוסק. פעמים רבות הוא מכוון אליו ישירות. הוא רואה מחבלים רצים לעברו עם נשק, יורה לעברם מאקדחו ומנשק ארוך שלקח ממחבל הרוג. הוא לא הצליח לפגוע בהם ולכן דורס אותם עם רכבו, וממשיך לחלץ. "תוך כדי פינוי אני חושב על ההורים של הצעירים האלה שבטח משתגעים מדאגה, ואין לי כמעט סוללה, אבל בכל זאת אני נותן לכל אחד שיחה של 10 שניות להורים רק שיידעו שהם בסדר".
אחרי כ-15 נגלות כאלה כבר היה קשה למצוא ניצולים, כי הם הסתתרו מאימת הירי. חברים שלהם, שעוז כבר פינה, שלחו לו מיקומים שלהם בשטח. עוז קשר דגל ישראל גדול לטנדר ועקב אחרי המיקום. הצעירים, ששמעו מחבריהם על המלאך בטנדר, קפצו למראהו מהמחבוא ושאלו אם הוא עוז. "אמרתי להם שכן, ושאני עכשיו לוקח אותם מפה. עכשיו".

[סומך]

דיברנו היום ברשת ב' עם מיקי, גיבור ישראל מנחל עוז. הוא נאבק ביותר מ-12 מחבלים שחדרו לביתו, ובעזרת אקדח הצליח להרוג כמה מהם ולהגן על משפחתו. זה סיפור שכדאי לקרוא:
כשהחלו היריות הכנסתי את אשתי והילדה לממ"ד, כיוון שהוא לא נסגר חיכיתי בסלון, כשראיתי את הכמות (של המחבלים) סביב הבית אמרתי להן להיות בשקט וחיכיתי שיתקרבו לבית. הם התחילו לשבור חלון, חיכיתי לידו וכשניסו להיכנס יריתי בשניים או שלושה מהם דרך החלון. אח"כ שמעתי עוד שברים מחלון אחר, בצד השני של הבית, ניגשתי באותו מצב, שוב ירי דרך החלון, היו צעקות, עוד אחד או שניים היו שם. כך נבלמה ההתקפה הראשונית.
אחרי רבע שעה הם חזרו בכוח יותר רציני, ירו RPG או רימון, הדלת עפה מהמקום. לא היה חשמל, לא תקשורת, סלולארי, היינו מנותקי קשר. הגיעה קבוצה של 10 או 12 מחבלים, נכנסו הביתה אחרי שפוצצו את הדלת. אני בעצם תפסתי עמדה עם קיר בטון קטן, לפני הממ"ד, הם צעקו ש'כבשנו את נחל עוז', 'אנחנו גדודי אל קסאם', והרבה רעש. נכנסו והתחילו לרסס את כל הבית. ירי בהרבה סוגים של נשקים, בלי רחמים. בעצם ניהלנו קרב בתוך הבית, משהו כמו שעה וחצי. תפסתי זיג, הם היו צריכים להיכנס לתוך המסדרון. אז בעצם הם יורים כמות אש ומנסים להיכנס, אני מגיב, הם יורים, אני מגיב, והכמות אש שהם ירו עלי הייתה עצומה. משהו שהוא בלתי נתפס.
אשתי והבת שלי שומעות את הכול. בדיעבד עברתי על ההודעות שהיא שלחה, זה פשוט מחריד. השכנים שמעו את היריות והיו בטוחים שאנחנו כבר לא בחיים מזמן.
בכל פעם שאחד מהם הגיע למסדרון אני מוריד אותו, או פוצע אותו. באחת הפעמים הבנתי שזרקו עלי רימון הלם, אני זוכר שהחזקתי את האקדח והתחמושת שלי, גררתי את עצמי לממ"ד ממש בזחילות, הכול היה שבור, זכוכיות, לא ראיתי כמעט כלום, הכול היה חשוך ואפוף עשן. נכנסתי לממ"ד, סגרתי את הדלת, היא לא ננעלת. צריך לתפוס את הידית. הם נכנסו שוב, ופשוט התחילו לרסס את הדלת. כדורים בכמויות, קלצ'ים רובי ציד קליעים בקוטר גדול. כל הזמן הזה הם צועקים שהם שולטים פה ואין יותר צה"ל. הבת שלי מתישהו אמרה לי אבא די. ניסיתי לצעוק להם די, ובאיזשהו שלב הם הפסיקו והתחיל איזשהו מו"מ, בעברית ואנגלית בעיקר. הם מבקשים שאני איכנע ואצא עם ידיים למעלה ואעיף את האקדח שלי החוצה. ביקשתי שיבטיחו לא לגעת באישה והילדה. הוא אמר 'ברור שכן, אנחנו לא פוגעים בנשים וילדים, תהיה בטוח'.
משכתי זמן, דיברנו, אמרתי לו שאני פצוע ומדמם ושאני צריך לחבוש את עצמי. פשוט משכתי את הזמן. תוך כדי שיחה הם הביאו לי את השכנים שלי, החטופים, כל השורה שלנו, לקחו שם משפחות שלמות אספו את כולם. הביאו לי שכן, נער, שניסה לשכנע אותנו לצאת החוצה. אמר לנו שהוא צריך עזרה ושנכניס אותו פנימה. אני ישר הבנתי שזה תרגיל. היה שם מישהו שידע לנהל את זה, היה בו משהו מאד משכנע. מישהו שיודע לדבר.
הגענו לדקה האחרונה מבחינתו. הוא התחיל לספור אחורה, והודיע לנו ש(...) הוא יפוצץ את הממ"ד עם RPG וכולכם שם תמותו בפנים וזהו. אני רואה דרך הדלת שהוא עומד עם RPG. שאלתי 'למה אתה עם RPG אם אני עומד לצאת? זה לא מה שסיכמנו'. אז הוא אמר משהו כמו 'אתה צודק, אני אתחיל להניח אותו כשתפתח את הדלת'.
התחלתי להשמיע רעשים כאילו שאני פותח את הדלת. אני רואה אותו מתחיל להניח את הRPG, פתחתי את הדלת והתחלתי לירות בו מכת אש, וככה נגמר האירוע

[teknoboy]

הכי גיבור שיכול בכלל להיות

[סומך]

https://www.ynet.co.il/news/article/sym ... ent=Header

[סומך]

[D&3]