D&3 כתב: ↑02 מאי 2023, 14:26
תמיד חמוד שבהספדים של בכירים בארגוני טרור שמים את התמונות שלהם עם הילדים
למי שרוצה להכיר קצת יותר מי היה חאדר עדנאן, במקום לאמץ האשמות שווא מופרכות ואוטומטיות, ורוצה ללמוד על הכוח המטורף ואכזריות השטאזי הישראלי, ממליץ להקשיב לעמירה הס.
קראו עד הסוף, הידע שלה יקר מפז.
פרשנות | עדנאן נלחם לבדו במעצרים המינהליים וחשף את הקושי הפלסטיני לצאת למאבק משותף.
מחאתו של חדר עדנאן היתה אמיצה ומוצדקת, אבל אופטימית מדי. בשב"כ, במשטרה ובצבא ימשיכו לנצל את כוחם הבלתי מוגבל לעצור גם פלסטינים שלא חשודים אפילו בהרמת אבן. הם מצדם מפנימים את כללי המשחק
עמירה הס
03 במאי 2023.
עיתון הארץ
חדר עדנאן לא היה בעל אופי אובדני אלא ההפך, אדם אופטימי, ובאופן קיצוני: בכל אחת משש שביתות הרעב שקיים ב–18 השנים האחרונות הוא הניח שיהיה גורם אחראי כלשהו במערכת השליטה הישראלית שירצה למנוע את מותו ולכן יחתור לסוג של הסכם ג'נטלמני.
חמש פעמים האופטימיות הוכיחה את עצמה. אבל עדנאן היה אופטימי מדי: כל הגורמים הרשמיים בישראל שהכירו אותו — מרכזי שב"כ שעוקבים אחר כל פיפס שלו ומורים לעוצרו, המפקדים הצבאיים, בכירי שב"ס ורופאיו — ידעו עד כמה הוא נחוש ואיתן בהחלטתו לדבוק בשביתת הרעב. כל אחד מהם ידע שבריאותו רופפת, בייחוד לגבי אדם בן 44: הוא סבל מאנמיה בשל מחלה תורשתית, ושביתות הרעב הקודמות שקיים גרמו לסיבוכים וגם חייבו כל מיני ניתוחים. העובדה שהגיע ל–86 ימים בלי מזון ובלי תרופות וּויטמינים — פרק הזמן הארוך ביותר שבו שבת רעב — מלמדת הן על נחישותו הן על ההחלטה המודעת של הרשויות הישראליות שלא ללכת לקראתו, גם אם הדבר יסתיים במותו.
נחישותו של עדנאן יוצאת דופן, גם את זה ידעו הרשויות: מבין כאלף פלסטינים הכלואים היום במעצר מינהלי בישראל, ישנם כמה שכבר שוחררו בעבר ממעצר מינהלי בעקבות שביתת רעב. שחרורם הוצג ונחגג בציבור הפלסטיני כניצחון, אלא שכעבור זמן קצר שב"כ הורה שוב לעוצרם, ושוב הם נכנסו למעגל האי־ודאות של מעצר בלא תאריך שחרור ידוע ומובטח. רובם לא שבו לשבות רעב. הם חוו על בשרם לא רק את הקושי ואת ההידרדרות הבריאותית שלאחר מכן, אלא גם את חולשתה של המערכת הפוליטית הפלסטינית כולה — שאינה יכולה לעשות דבר נוכח הקלות שבה ישראל זורקת מאות בני אדם למעצר אף בלא מראית עין של משפט (כלומר, עם כתב אישום שמגישה הפרקליטות הצבאית).
מאז 1967 היו כמה שביתות רעב המוניות של האסירים הפלסטינים, כולן נגד תנאי המאסר הקשים. בסוף 2011 עדנאן היה הראשון שפתח בשביתת רעב אישית, יחידה, נגד מעצרו המינהלי. בשל הראשוניות במעשה הוא זכה בתשומת לב עצומה. הוא שוחרר (ואז נעצר שוב במעצר מינהלי כשלוש שנים לאחר מכן, ושוב ב–2018 ושוב ב–2021). שביתות הרעב שלו תמיד הוגדרו כניצחון, כי הוא שוחרר זמן קצר לאחר שהסתיימו והוא זכה לאהדה ציבורית גדולה. אחרים הלכו בעקבותיו, פתחו בשביתות יחידניות, ובהדרגה התארכה תקופת ההרעבה העצמית של כל אחד מהם אף מעבר למאה ימים, עד ששב"כ הסכים להבטיח שצו המעצר המינהלי לא יחודש.
אבל הפעם עדנאן לא נעצר במעצר מינהלי. נראה שהמערכת הצבאית למדה את הלקח: היא לא ויתרה על יכולתה לשלול שוב ושוב את חירותו, להפרידו ממשפחתו ולשבש את חייו. היא רק כתבה עוד כתב אישום, שלא קשה להנפיק במשטר כיבוש שמטבעו מושתת על איסורים.
כתב האישום נגד עדנאן הוגש בגין חברות בארגון בלתי חוקי והסתה. לא על חבלה, לא על שימוש בנשק או אפילו באחזקתו. לו היה מודה, מן הסתם היה נידון לשנת מאסר, או מעט יותר. אלא שהוא החליט לקרוא תיגר גם נגד הנורמטיביות המזויפת של מערכת המשפט הצבאי הישראלית, שיש לה כוח בלתי מוגבל לשלול את חירותם של אלפי פלסטינים גם על דיבור, הבעת עמדה, השתתפות בפגישה או בקבלת פנים לאסיר משוחרר, שיחת טלפון או תרומה שהועברה ללימודים או לטיפול רפואי של ילדי אסיר או של פעיל בארגון חמוש, שנהרג. כל פלסטיני ופלסטינית שאי פעם נעצרו בשל עבירות חמורות אלו, כמו הבעת עמדה או השתתפות בהפגנה או בכנס או כתיבת פוסט לוחמני בפייסבוק (שמכסה בדרך כלל על הרבה חוסר אונים), או גם על סמך הפללה שקרית — הבינו מהר מאוד את כללי המשחק: ככל שימהרו להודות באשמה, כך תתקצר תקופת הכליאה שלהם. כי אפילו "שחרור עד תום ההליכים" הוא מצרך נדיר ביותר במערכת המשפט הצבאית.
המערכת הצבאית לא ויתרה על יכולתה לשלול שוב ושוב את חירותו של עדנאן, להפרידו ממשפחתו ולשבש את חייו
שב"כ, המשטרה והפרקליטות הצבאית ניצלו ומנצלים היטב את כוחם הבלתי מוגבל לשלול חירות גם מפלסטינים שאינם חשודים כלל בשימוש בנשק או אפילו בהרמת אבן. המטרה היא פוליטית מובהקת: לשתק ולהשתיק כל סיכוי למחאה והתארגנות שחורגים ממה שמתירה ישראל לפת"ח ולרשות הפלסטינית לעשות (בדרך כלל הפרחת הרבה סיסמאות ריקות והפגנות מעוטות משתתפים נגד מאחזים ישראליים אלימים, שבמקרה הטוב נגמרות בפצועי ירי פלסטינים). ואכן, הרבה יוזמות או רעיונות לפעילות פוליטית נגד השלטון הצבאי הישראלי הכפוי על הפלסטינים נופלות מהר או לא מבשילות בשל החשש ממעצר ודאי ומהתנכלויות אחרות.
רבבות המפגינים הישראלים נגד ההפיכה המשפטית מזהירים מדי שבוע שפוליטיזציה של מנגנוני החוק והמשפט ואי שמירה על הפרדת הרשויות יאפשרו, בין השאר, התנכלות פוליטית. אבל תושבי השטח הפלסטיני שנכבש ב–1967 חיים "פוליטיזציה" כזו ואי־הפרדת הרשויות רגע רגע, 56 שנים: המשטר הצבאי הישראלי שנכפה עליהם הוא גם הרשות המבצעת שרשאית להפקיע את רכושם ואדמתם, לפלוש לבתיהם ולהגביל את חופש התנועה שלהם, גם הרשות המחוקקת (המפקד הצבאי מוציא צווים ומנסח בהם מה הן העבירות) וגם הרשות השופטת (הפרקליטות הצבאית והשופטים הצבאיים).
עדנאן קרא תיגר על האי־צדק הבסיסי שבמשפט הצבאי, הבעיה היא שהוא בחר שוב במאבק יחיד
לכן היוזמה של עדנאן המנוח — לחשוף (באמצעות גופו המורעב) גם את האי־צדק הבסיסי שבמערכת המשפט הצבאית, ואת הקלות שבה היא שוללת את חירותו של אדם — היא הגיונית מאוד ובמקומה, לא פחות משהיתה אמיצה. הבעיה היא שעדנאן בחר שוב בדרך המאבק המופרטת, היחידאית. זה היה גם מסר על היעדרו של הקולקטיב. אכן, בעקבות שביתת הרעב שלו ב–2011–2012 הוכרזה שביתת רעב כללית של האסירים הפלסטיניים, בתביעה להפסיק את נוהג המעצר המינהלי ולשפר את תנאי המאסר שהורעו במרוצת השנים. היתה לה הצלחה מסוימת: מכ–310 עצירים בינואר 2012 ירד מספרם בנובמבר באותה שנה לכ–160. אבל מאז שב מספרם וטיפס מעלה. שביתת רעב היא אתגר קשה, שרק מעטים יכולים לעמוד בו — בוודאי אם מדובר בצעירים שנידונו לחודשי מאסר אחדים. בנוסף, החולשה הפוליטית הפלסטינית — אם בארגונים עצמם בשל השסע שבין שני ממשלים פלסטיניים עוינים, ואם נוכח ישראל — משפיעה לרעה גם על יכולתם של האסירים לפעול כקולקטיב.
עדנאן בחר שוב לשבות רעב, ביחידות, מכיוון שהוא לא הסכים לשיבוש חייו ולנטילת חירותו, ומכיוון שנראה שהמנגנונים הפוליטיים והאזרחיים הפלסטיניים הסתגלו באין ברירה למציאות הזאת. אם הוא קיווה לשמש השראה לאחרים, שיבואו בעקבותיו, איננו יודעים. אלמנתו הביעה את תסכולה ואת כאבה על שהשביתה שלו לא זכתה לסולידריות הציבורית הראויה. אבל זהו בדיוק המלכוד: מצד אחד, שביתות יחיד החוזרות שוב ושוב על עצמן מאבדות עם הזמן את כוח המשיכה שלהן ואת גיוס תשומת הלב הציבורית. מצד שני, הרי אין מדובר בציבור שחי חיים רגילים, ושמאסרים שרירותיים הם העוול היחיד שיש למחות עליו. הרי לאורך כל חייהם הפלסטינים נתונים לשרירות הלב ולכוח האבסולוטי שיש למשטר הישראלי עליהם. וכולם סובלים מאי־יכולתם, שלהם ושל המערכת הפוליטית שלהם, לצאת שוב למאבק המוני, עממי, שיזכיר לעולם שהמציאות שהם חיים בה אינה נורמלית.